עפ"ג 26177-05-14 פלוני נ' מדינת ישראל

1.המערער הורשע על פי הודאתו בת"פ 45920-04-12 (בית המשפט השלום בפתח-תקווה) בביצוע 7 עבירות של אי הגשת דוחות מס לפי סעיף 117(א)(6) לחוק מס ערך מוסף, תשל"ו-1976 (להלן: החוק"), בקשר עם סעיף 67 לחוק ולתקנה 20 לתקנות מס ערך מוסף, תשל"ו-1976.

המערער נידון ל-6 חודשי מאסר על תנאי ולתשלום קנס בסך 15 אלף ₪ או 3 חודשי מאסר תמורתו.

הערעור מופנה כנגד הרשעת המערער, ולחילופין, כנגד גובה הקנס.

ההליכים בפני רשויות המס ובפני בית משפט קמא

2.ביום 29.4.2014 הוגש כנגד חברת מוקד מטרה בע"מ (להלן: "החברה") וכנגד המערער, מנהלה הפעיל, כתב אישום, במסגרתו יוחסו להם 7 עבירות של אי-הגשת דו"חות תקופתיים במועד לפי סעיף 117(א)(6) לחוק. המערער הודה בעובדות כתב האישום בשמו ובשם החברה, הסיר את המחדלים וביקש להמיר את כתב האישום בקנס מינהלי.

3.לאחר שבקשתו נדחתה, ביקש המערער מבית-משפט קמא לשלוח אותו לקבלת תסקיר שירות המבחן, שבו תיבחן אי-הרשעה. בית-משפט קמא לא נתן החלטתו בעניין, ובהמלצתו ביקשו הצדדים דחייה על מנת לבוא בדברים לסיום ההליך מחוץ לכותלי בית-המשפט.

4.משלא הושגה הסכמה בין המערער לבין המשיבה לסיום ההליך בקנס מינהלי, עתר המערער פעם נוספת לקבל תסקיר שירות המבחן כאמור לעיל. לאחר שמיעת התנגדותה של המשיבה, הורה בית-משפט קמא על השמעת טיעונים לעונש, וקבע כי החלטתו באשר לעתירת המערער לקבל תסקיר מבחן בשאלת אי-ההרשעה, תידחה למועד מאוחר יותר. ביום 2.4.2014 החליט בית-משפט קמא כי אין מקום לסיום ההליך באי-הרשעה והרשיע את המערער ואת החברה בעבירות נושא כתב האישום.

5.בית-משפט קמא הדגיש את חומרתן של עבירות המס, הפוגעות בקופה הציבורית ובשוויון בנטל, את הצורך בהוקעת המעשים, תוך העדפת האינטרס הציבורי על פני כל נסיבה אישית. כמו כן קבע, כי המערער נמנע מהגשת דו"חותיו ובכך גרע מהקופה הציבורית סכום מס בשיעור ניכר, כאשר הרקע לביצוען – חיסרון כיס לנוכח אי-תשלום עבור שירותיו – אינו יכול להוות נסיבה לקולא.

6.אשר לעתירה להימנע מהרשעה, הדגיש בית-משפט קמא את התנאים המצטברים שהותוו בעניין זה בע"פ 2083/96 כתב נ' מדינת ישראל, פ"ד נב(3) 337 (1997) (להלן: "עניין כתב")), תוך שקבע כי מעבר לאינטרס הציבורי כבד-המשקל, ובהתחשב במכלול העבירות שבוצעו, סכום המס הגבוה ששולם באיחור ומידת הפגיעה בערך המוגן, לא מתקיימות נסיבות חריגות המצדיקות סיום ההליך באי-הרשעה, וכי טענת המערער לעניין אי-קבלתו כחבר במושב באם יורשע, נטענה אך בכלליות וללא ראיות קונקרטיות לפגיעה כאמור.

7.בית-משפט קמא קבע כי מתחם העונש ההולם ברכיב המאסר נע בין מאסר מותנה לבין 8 חודשי מאסר בפועל. לקולא נמנו הודאת המערער, עברו הנקי, והסרת המחדל במלואו.

8.בית משפט קמא הטיל על החברה קנס בסך 20,000 ₪ ועל המערער נגזרו 6 חודשי מאסר על-תנאי לבל יעבור במשך 3 שנים אחת מן העבירות בהן הורשע, וקנס בסך 15,000 ₪ או 3 חודשי מאסר תמורתו.

נימוקי הערעור

9.בית-משפט קמא לא נימק החלטתו שלא להפנות את המערער לשירות המבחן, חרף קביעתו שלו מיום 20.1.2014 ושגה בכך שלא הפנה את המערער לקבלת תסקיר מבחן שיבחן שאלת הרשעתו, שעה שלא הייתה הצדקה להימנע מכך; ובכך שלא שקל את מלוא השיקולים המצדיקים אי הרשעה.

10.בית-משפט קמא שגה משנמנע משליחת המערער לקבל תסקיר, עת שעסקינן בתיק שדרך המלך לגביו היא נקיטת הליך מנהלי ולא כתב אישום והרשעה פלילית. משלא הסתיים ההליך בקנס מנהלי, חרף הסרת המחדל, ראוי היה להורות על קבלת תסקיר לבחינת אי ההרשעה. זאת, הגם שהמערער עומד בכל הקריטריונים שנקבעו בעניין כתב: המדובר בעבירה ראשונה ויחידה; העבירות נבעו מהפסקת תשלום ע"י עיריית שדרות בסך מיליון ₪; הוסרו כל המחדלים ואף שולמו בגינם סכומים ניכרים נוספים לקופת המדינה, העולים כדי 350 אלף ₪; המערער פנה לרשויות וניסה להסדיר את חובו עובר להגשת כתב האישום; ולביהמ"ש קמא הוצג תיעוד כי לחברה יש רישיונות דוגמת מארגן שמירה, היא יצואן ביטחוני ונכללת כספק מוכר של משרד הביטחון. מכאן שללא ספק הרשעת המערער בפלילים תגרום נזק קונקרטי למערער ולחברה, ומשכך, ראוי היה ששאלת אי-ההרשעה תיבחן על-ידי שירות המבחן.

11.בית-משפט קמא שגה בכך שבהחלטתו לעניין אי-ההרשעה לא התייחס כלל לראיות שהציג המערער, המצביעות על נזק קונקרטי שעלול להיגרם מהרשעתו, והתעלם לחלוטין מכל הנסיבות והנתונים שהוצגו לו. הנתון היחיד שקיבל ביטוי בהחלטה הוא יכולתו של המערער להתקבל כחבר במושב, שהועלה במסגרת הטיעונים לעונש, אך לא על כך התבססה העתירה לאי-הרשעה.