עפ"ג 23976-12-14 מדינת ישראל נ' רז

המשיב הועמד לדין בבית משפט קמא בגין עבירה של איומים, עבירה על סעיף 192 לחוק העונשין. על-פי הנטען, בתאריך 14.8.11 בחולון על רקע סכסוך שכנים איים המשיב על המתלונן בכך שאמר לו: "אני אפרק אותך", תוך שהוא נצמד אליו. בבית משפט קמא כפר המשיב בעובדות ובעבירה שיוחסה לו, שעל כן נשמעו ראיות בתיק זה. בסופה של פרשת הראיות, הרשיע בית המשפט את המשיב בעבירה שיוחסה לו. מתוך הכרעת הדין אנו רואים לצטט את קביעתו של בית משפט קמא כדלקמן: "כאשר מסתכלים על הסרטון ורואים שהתנועות המאיימות הן מצד הנאשם בלבד, בעוד המתלונן לא מגיב והאב (הכוונה לאביו של המשיב) מנסה לרסן את הנאשם, לא ניתן להגיע למסקנה אחרת מלבד זו שהאב חשש שדעתו של הבן תשתבש עליו מזעם ועד פגיעה במתלונן" (עמ' 36). נשוב לקביעתו זו של בית משפט קמא בהמשך.

לאחר ההרשעה הופנה המשיב לקבלת תסקיר של שירות המבחן. התסקיר היה חיובי. מהתסקיר עולה כי המשיב מנהל אורח חיים נורמטיבי, עובד בצורה מסודרת, בעל משפחה. בשורה התחתונה, ההמלצה היתה לבטל את ההרשעה ולהסתפק בשירות לתועלת הציבור ללא הרשעה. בית משפט קמא (כב' השופט ע' דרויאן) קיבל את המלצתו של שירות המבחן, עשה שימוש בסמכותו וביטל את הכרעת הדין וחייב את המשיב לחתום על התחייבות בגובה 1,000 ₪ למשך שנה וכן חייב אותו לפצות את המתלונן בסכום של 600 ₪.

על החלטתו של בית משפט קמא לבטל את הכרעת הדין המרשיעה, מערערת המדינה בפנינו.

על אלה שמה המדינה את הדגש:

מדובר בסכסוך מתמשך בין אביו של המשיב לבין המתלונן. סכסוך שבא כבר לידי הכרעה משפטית בתיק קודם שבו הועמד המשיב לדין בגין עבירה דומה. קיומו של התיק הקודם מהווה נדבך מרכזי בטיעוניה של התביעה, תוך שהיא מפנה לכך שהתיק הקודם הסתיים באי הרשעה. בית המשפט בתיק הקודם (ת"פ 2694/06 של בית משפט השלום בראשל"צ) נמנע מהרשעתו, תוך שהוא מתחשב באותם נימוקים שהועלו גם היום. סיום הליך בדרך של אי הרשעה מהווה חריג לכלל האומר כי עבירה פלילית שבוצעה הרשעה בצידה. לפיכך, המשיב כבר זכה פעם אחת להתחשבות זו של בית המשפט ולא היה מקום להתחשב בו פעם נוספת. בנוסף מפנה המדינה לאופיין של הנסיבות בתיק זה, המשיב התקרב אל המתלונן התקרבות מאיימת והשמיע גם מילים מאיימות כלפיו. בהחלטתו לבטל את ההרשעה ציין בית משפט קמא כי קיימת הבחנה בין מה שיוחס למשיב בכתב האישום, לבין מה שנקבע בסופו של דבר. בכתב האישום נאמר כי המשיב נצמד אל המתלונן היצמדות מאיימת. בסופו של דבר נקבע שמדובר בהתקרבות מאיימת. המדינה מפנה אותנו לאמירתו של בית משפט קמא בגוף הכרעת הדין, שמצביעה על כך שההבחנה בין התקרבות להיצמדות אינה משמעותית. עוד טוענת המדינה כי לא הוכח בתיק זה נזק קונקרטי וגם מטעם זה לא היה מקום לביטול ההרשעה.

הסנגורית מטבע הדברים תומכת במסקנתו של בית משפט קמא. קביעתו של בית המשפט בהכרעת הדין היתה, כי האירוע עומד על גבול זוטי דברים ולקביעה זו משמעות לענין ביטול הכרעת הדין המרשיעה. המשיב, כך לטענת הסנגור, נקלע שלא בחובתו לסכסוך מתמשך בין אביו לבין המתלונן שהיה שכנו של האב. הסכסוך איננו בין המתלונן למשיב, אלא בין האב למתלונן והמשיב רצה רק לסייע לאביו. המשיב אכן כפר בעובדות, אולם זאת כדי שבית המשפט יתרשם מכל רכיבי האירוע. העובדה היא שבית המשפט אכן התרשם מכך שמדובר בסכסוך מתמשך שגרר אין ספור פניות לבתי משפט והיה לכך השלכה לענין החלטתו הסופית לבטל את ההרשעה. המשיב הוא מנהל בחברה. הדעת נותנת כי התקדמותו המקצועית עלולה להיפגע כתוצאה מהרשעה והרי לך נזק קונקרטי.

בפעם הקודמת, באירוע הקודם, הסכימה המדינה מאותם נימוקים ממש לסיום ההליך בלי הרשעה, תוך התחשבות בכך שהמשיב נקלע לסיטואציה שמלכתחילה לא רצה להימצא בה. אותה אמת מידה יש לנקוט גם במקרה הנוכחי וצדק בית משפט קמא כאשר ביטל את ההרשעה. עוד מפנה הסנגורית לכך כי האב והמתלונן כבר אינם שכנים, כך שהסכנה להתלקחותו של אירוע נוסף, שוב איננה קיימת.