עפ"ג 20325-10-14 בנימין נ' מדינת ישראל

המערער הורשע בבית משפט קמא לאחר שמיעת ראיות בעבירה של פריצה לבניין וביצוע גניבה.

על פי האמור בכתב האישום, בתאריך 16.11.11 התפרץ המערער למשרד כח אדם בחולון. הפריצה התבצעה באמצעות מפתח מותאם – המערער נכנס פנימה בעזרת המפתח במטרה לבצע גניבה, והגניבה אכן בוצעה.

המערער, כך על-פי הנטען, גנב מזוודת "ג'יימס בונד" שהכילה מסמכים שונים, כסף מזומן, סכום של 5,000 דולרים ו - 8,000 ₪. כמו כן היה במזוודה יהלום ששוויו כ-60,000 ₪ שאף הוא נגנב.

הרשעתו של המערער נשענה בראש ובראשונה על עדותו של שוטר בשם אלכס זגלסקי (להלן "זגלסקי") שהוא עד המפתח בתיק זה. על-פי האמור בדו"ח שכתב העד זגלסקי: בתאריך הארוע, זמן קצר לאחר שהפריצה ככל הנראה בוצעה, במהלך סיור שגרתי ברחוב ויצמן בחולון, הבחין במערער ובחברו (להלן "ארז"), כאשר השניים עומדים לחצות את הכביש. העד, כך על-פי דבריו, יצא לכיוונם תוך שהוא אומר להם "תעצרו, משטרה", או אז ראה את המערער שלפנינו משליך מידו דבר מה בצבע לבן. בדיעבד אין מחלוקת כי אותו דבר בצבע לבן היה היהלום אשר נגנב ממשרדו של המתלונן, והיה עטוף בנייר לבן.

העד זגלסקי תיעד במזכר שכתב (נ/3) את השתלשלות הדברים. הוא ראה כי המערער זרק את היהלום, שמר על קשר עין בין הזריקה לחפץ שנזרק, ואין ספק שהזורק הוא המערער. לא הייתה מחלוקת על כך בבית משפט קמא כי אם אכן זרק המערער את היהלום, עמדה המדינה בנטל המוטל עליה להוכחת ביצוע העבירה, וזאת מכוח הלכת החזקה התכופה. המשרד נפרץ בין השעות 17:00-22:15, דו"ח הפעולה של זגלסקי נכתב בשעה 22:15 והוא מתעד את מה שראה במו עיניו בשעה 21:10, דהיינו, זמן מינימאלי לאחר ביצוע הפריצה.

השגותיה של הסניגורית מתמצות בטענה כי המערער אינו הזורק. הטענה מתבססת על כך שבחקירתו הראשונה של המערער, כמו גם בחקירתו הראשונה של ארז יוחסה דווקא לארז זריקת היהלום ולא למערער. כך בהודעה הראשונה שנגבתה מהמערער, כך בהודעה שנגבתה מארז, ועל כך תמהה הסניגורית מדוע, בסופו של יום, הועמד המערער לדין וארז לא הועמד.

עוד מפנה הסניגורית לכך, שבדו"ח נ/3, שהוא כזכור הדו"ח המתעד את שראו עיניו של זגלסקי, נאמר גם שארז הזיע בצורה חריגה. ברכבו של ארז נמצאו כפפות שיכלו להשתלב עם ביצוע העבירה – כל אלה מצביעים על תשתית ראייתית דווקא נגד ארז ולא נגד המערער. ובמילים אחרות – שגה בית משפט קמא כאשר סבר שיש בפניו תשתית ראייתית איתנה נגד המערער.

בית משפט קמא קבע, כי ככל הנראה, החוקר ברמן (להלן "ברמן") שגבה את הודעתו של המערער (הכוונה להודעה הראשונה) כמו את הודעתו של ארז, וייחס בהודעות אלה את זריקת היהלום לארז – התבלבל. לדעת הסניגורית, בכך שגה בית משפט קמא. לא היה כל בסיס לקביעה כי ברמן טעה או התבלבל. כך אמנם טענה התביעה בסיכומיה, אך לטענה זו בסיכומים אין בסיס עובדתי, שעל כן לא היה מקום לאמץ אותה.