עפ"ג 19714-07-14 גרוסברג נ' מדינת ישראל

1.המערער הורשע בבית משפט קמא על סמך הודייתו בעבירה של תקיפה הגורמת חבלה ממש, עבירה על סעיף 380 לחוק העונשין. על-פי העובדות בכתב האישום המתוקן בהן הודה; בתאריך 16.6.11 נהג המערער בקטנוע. המערער סבר כי המתלונן בתיק זה, שנהג ברכב, כמעט ופגע בקטנועו. בשל כך ירד מהקטנוע, ניגש לרכבו של המתלונן ודפק עם הקסדה על חלון הרכב. משפתח המתלונן את החלון היכה אותו באגרופיו בפניו. למתלונן נגרמה שריטה מדממת בלחי שמאל שהוגדרה כחבלה של ממש.

בית משפט קמא הפנה את המערער לקבלת תסקיר של שירות המבחן ובמקביל לחוו"ד של הממונה על עבודות השירות. בסופו של דבר, הוטלו על המערער 4 חודשי מאסר בפועל שירוצו בעבודות שירות, 10 חודשי מאסר על תנאי, קנס כספי וכן פיצוי למתלונן בסך 1,000 ₪.

על גזר הדין ובמיוחד על רכיב המאסר בפועל שירוצה בעבודות שירות הערעור בפנינו.

2.שתי טענות מרכזיות בפי הסנגורית. הטענה האחת שעליה הרחיבה את הדיבור בדיון בפנינו הינה, כי בית משפט קמא החמיר עם המערער ככל הנראה גם על רקע גילו של המתלונן. המתלונן היה בשעת מעשה כבן 75 ובית המשפט נתן לכך משקל. דא עקא, נתון זה לא הוזכר בכתב האישום ומשום כך, כך לטענת הסנגורית, לא היה מקום להתייחס אליו כחלק משיקולי הענישה בעת מתן גזר הדין.

הנימוק השני, הינו הפגיעה בפרנסתו של המערער שתיגרם עקב ריצוי עבודות השירות לתקופה שנקצבה. לטענת הסנגורית, המערער מנהל קו חלוקה, שליחתו למאסר בעבודות שירות תקטע את רצף התעסוקה שלו ו"היא מסכנת משמעותית את יכולתו לשוב לעבודה מלאה וסבירה בחודשים שלאחר מכן". בכך ייגרם אסון כלכלי למשפחת המערער ומסיבה זו העתירה היא כאמור להתערב בענישה.

3.המדינה טוענת כי אין מקום להתערב בענישה. הנתון באשר לגילו של המתלונן היה כדת וכדין בפני בית משפט קמא. לענין זה מפנה אותנו התביעה לכך, שכחלק מהטיעון לעונש הוגשה תעודה רפואית שבה מצוין גילו של המתלונן, משמע נתון זה הובא בפני בית משפט קמא. גילו של המתלונן הוא אכן משמעותי. המדינה יכלה לבחור באופציה חמורה יותר לענין הוראת החיקוק שמדובר בה, בהתחשב בנתון זה, חסד נעשה עם המערער שגילו של המתלונן לא הכתיב את העבירה שצוינה בכתב האישום.

3.שקלנו את טיעוני הסנגורית ואיננו סבורים כי יש מקום להתערב בענישה. לצערנו כמעט אין יום דיון שבו איננו נאלצים לדון באלימות על רקע שימוש בדרך. המקרה הנוכחי הינו אחד מיני רבים ומן החמורים שבהם. המערער סבר, ולא ניתן לדעת אם בצדק או שלא בצדק, כי המתלונן שנהג ברכב כמעט ופגע בקטנוע שלו. על רקע זה נטל את החוק לידיו, ירד מהקטנוע ופעל כפי שפעל. העובדות פורטו לעיל ולא נחזור עליהן. כבר הדפיקה בקסדה על שמשת המכונית יכולה היתה לגרום נזק של ממש, אלא שהמערער לא הסתפק בכך והטיח את אגרופיו בפניו של המתלונן.

4.באשר לגילו של המתלונן, זהו נתון משמעותי. הוא הובא בפני בית משפט קמא ובדין צריך היה לייחס לו משקל. ניתן היה לצפות מהמערער בגילו שיירתע מפני האלימות כאשר ראה מי האדם שעומד בפניו. לא כך נהג המערער ומן הראוי היה לייחס לנושא זה את מלוא המשקל.

בשולי הדברים אנו רואים להעיר, כי הנימוק באשר לגילו של המתלונן לא הועלה כלל בנימוקי הערעור אלא רק בדיון בפנינו.

5.באשר לנזק הכלכלי שייגרם למערער, אנו יוצאים מנקודת הנחה כי נזק כלכלי אכן ייגרם, אלא שזוהי משמעותו של עונש. עונש גורם פגיעה ויש לו, למערער, על מה לברך בכך שבית משפט קמא הסתפק בתקופה זו. כיוון שבית המשפט הפנה את המערער לתסקיר שירות המבחן, עיינו בתסקיר אף אנו והגם שהתסקיר ככלל חיובי – יש בו גם נתונים המחייבים זהירות. שירות המבחן ציין, בין היתר, כי המערער מתקשה לשלוט בדחפיו התוקפניים במקרי דחק קיצוניים, לפיכך גם ההמלצה של שירות המבחן איננה נקיה מספקות.