עפ"ג 17751-10-14 אביבי נ' מדינת ישראל

1.המערער הורשע על סמך הודייתו בעבירות שיוחסו לו בכתב האישום המתוקן. העבירות שמדובר בהן הינן כדלקמן: הסגת גבול פלילית, קשירת קשר לפשע והחזקת מכשירי פריצה.

נקיבת הוראות החיקוק שצוינו לעיל, אין בה כדי לתת ביטוי לעובדות הרלוונטיות שעל כן נזכיר אותן בקצרה.

המערער קשר קשר ביחד עם מי שהיו שותפיו בכתב האישום בתיק זה. מדובר בשלושה נאשמים נוספים. הקשר היה לפרוץ לדירה. לצורך קיום הקשר הנ"ל וביצועו בוצעו תצפיות ברחוב שבו נמצא יעד הפריצה והפורצים "העתידיים" הגיעו למקום כשבידם כלי פריצה, לרבות מפתח מותאם. בסופו של דבר הפריצה לא התבצעה שעל-כן, כאמור, הורשע המערער בהסגת גבול ובקשירת קשר. לענין אי התממשותה של עבירת הפריצה ייחס הסנגור משמעות רבה ונשוב לענין זה בהמשך. כדי להשלים את התמונה: בהמשך נתפסו המערער וחבריו ע"י שוטרים כשברשותם כלי פריצה רבים וברכב שבו שהו 7 מפתחות נוספים.

2.לאחר הרשעתו נשלח המערער לקבלת תסקיר של שירות מבחן וכן נשלח לקבלת חוו"ד של הממונה על עבודות שירות. בדיעבד חווה"ד של הממונה על עבודות שירות וגלגוליה הספציפיים בתיק זה תופסים אף הם נפח של ממש בטיעוני הסנגור וגם לכך נתייחס בהמשך.

3.בית משפט קמא (כב' השופט ש' אבינור) הטיל עלה מערער בסופו של יום את העונשים הבאים:

7 חודשים מאסר בפועל.

מאסר על תנאי לתקופות משתנות בהתאם לעבירות שמדובר בהן.

וכן קנס בסך 3,000 ₪.

על גזר הדין הערעור בפנינו. נקדים ונאמר כי הערעור מתמקד ברובו בתקופת המאסר בפועל שהושתה על המערער.

4.על אלה מלין הסנגור:

באשר לקבלת חווה"ד של הממונה, בית משפט קמא כאמור שלח את המערער לקבלת חוו"ד ממונה. בפועל הגיעה חוו"ד ראשונה באשר לכשירותו של המערער לעבודות שירות, ומיד לאחר מכן הגיעה חוו"ד נוספת מעם הממונה על עבודות שירות שהומצאה ישירות לבית המשפט ובה נאמר כדלקמן: "בחווה"ד שהועברה ממחוז דרום... נפלה טעות. הנ"ל מופיע במחשבי שב"ס כאסיר כנופייתי". בהמשך מציין הממונה על עבודות שירות, כי לאור נתון זה הוא איננו מתאים לעבודות שירות ומשטרת ישראל מתנגדת לריצוי עונש בדרך זו.

אליבא דהסנגור שגה בית משפט קמא כאשר לא פסל עצמו בעקבות חוו"ד זו. בית המשפט נחשף למידעים שמקורם עלום, ושמא אותם מידעים השפיעו על החלטתו. מכל מקום, היה עליו לתת לסנגור זמן להתמודד עם האמור בה ולא לגזור את הדין מיד לאחר מכן. הסנגור ער לכך שהנאשם עצמו הביע את רצונו שדינו ייגזר, אולם בפרוטוקול בית המשפט נאמר במפורש כי דעתו של המערער לא היתה מקובלת על סנגוריתו דאז, העתירה היתה לדחיה ושגה בית משפט קמא כאשר לא נעתר לכך. בפן הנוסף טוען הסנגור כי עצם הפנייתו של המערער לקבלת חוו"ד של ממונה יצרה בפני עצמה רף של ציפיות וגם לכך צריך היה בית משפט קמא לתת משקל בסופו של יום.