עפ"א 66275-06-16 איגרא נ' עירית תל-אביב-יפו

בפני ערעור על החלטת בית משפט לעניינים מקומיים בתל אביב (כב' השופט ע. מסארווה) מיום 6.6.16, לפיה נדחתה בקשתה של המערערת לשפיטה באיחור.

להלן טענות המערער בקליפת אגוז:

1.דוח החניה נשוא הדיון לא נמסר למערערת בדוח רשום לאור סירובה לחתום על צד טלפון מבלי לראות על מה שחתמה.

2.המערערת ביקשה לראות את חתימתה על אישור המסירה, לאחר תשובת המעקב לפיה דבר הדואר דנן נמסר ליעדו ביום 3.12.15, אולם עד הגשת הבקשה להישפט לא קיבלה את תשובת הדואר.

3.המערערת הגישה את בקשתה רק לאחר שקיבלה מהדואר העתק חתימתה על גבי אישור המסירה ולכן נדחתה בקשתה להישפט על ידי ביהמ"ש קמא.

4.לטענת המערערת חתימתה זויפה על ידי דואר ישראל ועל כך הגישה תלונה במשטרה.

5.החלטת ביהמ"ש קמא ניתנה מבלי שהתבקשה תגובת המערערת.

בית משפט קמא קבע כי המערערת לא עמדה בתנאים הקבועים בסעיף 230 לחסד"פ המפנה לסעיף

229(ה) לחסד"פ. בית משפט קמא ציין כי המערערת לא תמכה את טענותיה בראיה כלשהי ואילו המשיבה צרפה ראיות של ממש לתגובתה התומכות בטענותיה. אשר על כן, הניח בית משפט קמא כי דבר הדואר נמסר למערערת ביום 3.12.15 בעוד הבקשה להישפט הוגשה באיחור, רק ביום 22.5.16, ללא כל עילה לשפיטה באיחור.

כאמור, המערערת טענה כי דבר הדואר הרשום לא נמסר לידיה מאחר וסירבה לחתום על הצג האלקטרוני, ומאחר והמתינה לרשות הדואר שתמציא לה את העתק חתימתה על אישור המסירה, הגישה את בקשתה להישפט באיחור.

המשיבה בתגובתה ציינה כי בידיה מצוי אישור מסירה החתום בכתב ידה של המערערת ומכתב משירות הלקוחות של הדואר, לפיו נמסרו המסמכים למערערת בכתובתה ביום 3.12.15 ועל כן התנגדה המשיבה לבקשת המערערת לשפיטה באיחור.

אין מחלוקת כי הבקשה להישפט הוגשה על ידי המערערת באיחור.

המערערת טענה כי חתימתה על גבי אישור המסירה דנן זויפה על ידי עובדי הדואר אולם טענה זו, כפי שקבע גם ביהמ"ש קמא, לא נסמכה על ראיות כלשהן ומדובר בהאשמה סתמית לחלוטין.