עפ"א 61171-03-14 א' ואח' נ' ועדה מחוזית לתכנון ובניה מחוז מרכז

ערעור על גזר דין בימ"ש השלום ברמלה, בת"פ 8093-02-10, מיום 23.2.14, במסגרתו הושתו מאסרים על תנאי, קנסות והתחייבות, בגין בניה ללא היתר, שימוש חורג והפרת צו שיפוטי. הערעור כוון כלפי חומרת העונש, תוך התמקדות בגובה הקנס.

על מערער 1 הושת קנס בסך 280,000 ₪ ועל מערערים 2 ו - 3 בסך 250,000 ₪ כל אחד. מעבר לכך הוטל מאסר מותנה למשך 4 חודשים על מערערים 1 ו - 3, שלא יעברו עבירה של הפרת צו שיפוטי. השלושה נדרשו לחתום על התחייבות בסך 250,000 ₪, להימנע מעבירות על חוק התכנון והבניה למשך שנתיים.

עיקרי העובדות

בהתאם לעובדות האישום הראשון, המערערים הקימו גדר איסכורית התוחמת שטח של 133 מ"ר, ללא היתר, במושב עזריה, במשק 68.

בהתאם לאישום השני, ביצעו המערערים שימוש חורג בשטח של כ - 100 מ"ר לצורך משרדים, 170 מ"ר לצורך מוסך ובשטח של כ - 4500 מ"ר לצורך חניית נגררים, משאיות ואחסנת מכולות. נאשם 1 השתמש, בנוסף, בשטח של כ - 90 מ"ר לצורך חנייה ואורוות סוסים, ובשטח של כ - 170 מ"ר לצורך אורוות סוסים. השימושים נעשו בקרקע חקלאית מוכרזת, ללא היתר. מערערים 1 ו - 3 הואשמו בהיותם המחזיקים והמבצעים בפועל, ובהיותם מנהלים פעילים של המערערת 2. המערערת 2 הואשמה כמחזיקה ומבצעת בפועל.

עפ"י האישום השלישי, המערערים 1 ו - 3 הפרו צו שיפוטי שניתן בתיק עמ"ק 5292/03 ביום 15.12.04, בבית משפט השלום ברמלה, במסגרתו הצטוו להפסיק את השימוש החורג עד יום 15.9.05. לבקשתם ניתנה אורכה עד יום 22.12.05. בביקורות שנערכו במקום ביום 8.1.07 וביום 11.3.09, נמצא כי השימוש לא הופסק, בניגוד לצו, מבלי שהוצא היתר בניה כדין.

גזר הדין

בימ"ש קמא עמד על טיב העבירות, אותן הגדיר חמורות ביותר, בשל היקפן, התמשכותן והיותן מבוצעות בקרקע חקלאית מוכרזת. צויין כי עד למועד מתן גזר הדין לא טרחו להתחיל בתהליך להסרת המחדלים לצורך הכשרת השימושים החורגים. בימ"ש התרשם שהיותם שרויים בעבירה שנים כה רבות, מאז 2005, לא נתפסת בעיניהם כמצב בעייתי במידה הראויה. בנוסף ציין כי מזה שנים שרויים הם בהפרת צו שיפוטי ולא פעלו לשינוי המצב.

בימ"ש קמא הפנה לפסיקה המתייחסת לחומרת עבירה של הפרת צו שיפוטי, הגורמת לפגיעה קשה בשלטון החוק ומחייבת ענישה משמעותית תואמת. בימ"ש לא קיבל את הטענה לפיה השימוש העיקרי בוצע לצורך חנייה בשטחים פתוחים שאין להם ערך כלכלי רב. מעבר לעובדה שהטענה לא הוכחה, בימ"ש הפנה לגזר דינו בעמ"ק 1765-10-09 לפיו רווחיות השימושים החורגים אינה "... צריכה להימדד לפי דמי השכירות שניתן היה לקבל אילו הושכרו אותם המקרקעין, אלא יש לבחנה בהתאם לדמי השכירות המשוערים שהיו הנאשמים נאלצים לשלם אילו שכרו מקרקעין אחר, כחוק, לשם ניהול עסקם. אין ספק כי שכירת מקרקעין לשם שימוש כחוק, בהיקף המדובר, היתה עולה לנאשמים ממון רב, והוצאה זו נחסכה מהם...".