עפ"א 50260-05-16 לוי נ' עירית תל-אביב-יפו

בפני ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב מיום 12.4.16 לפיו הורשע המערער בעבירה על ס' 6(א)(2) לחוק העזר לתל-אביב יפו (העמדת רכב וחנייתו) תשמ"ד – 1983 (להלן: "חוק העזר").

הרקע למקרה

על פי עובדות כתב האישום המערער החנה את רכבו במקום בו החניה אסורה על פי תמרור "אין עצירה".

המערער טען בישיבת ההקראה כי ברשותו תו נכה ולכן הוא רשאי לחנות באדום לבן וכי מקום החניה שלו היה מרוחק כ- 58 מ' מצומת הרחובות ויצמן ושד' שאול המלך.

עוד טען המערער כי אין מקומות חניה לנכים ברח' ויצמן ומאחר ויש לו קשיים בהליכה והפרעה בשליטה על הסוגרים לא היה יכול להגיע לחניונים בסביבה. זאת ועוד לדבריו פקח אמר לו כי מותר לנכה לחנות במקום בו חנה.

בית ה משפט קמא שמע את הראיות בתיק, את עדותו של הפקח והתמונות שהגיש ואת עדותו של המערער ופסק כי המערער לא הצליח להוכיח את ארבעת התנאים שבס' 2 לחוק החניה לנכים אשר רק בהתקיימם מותרת לו החניה במקום שבו היא אסורה לכלל הציבור.

בית המשפט קמא קבע כי המערער לא הוכיח כי סמוך למקום שבו חנה לא היה מצוי מקום אחר שהנחיה בו מותרת. עוד נקבע כי במקום בו החנה המערער את רכבו היתה עשויה להגרם הפרעה ממשית לתנועה.

להלן טענות המערער בקליפת אגוז

1.המערער חנה במקום שחנה בלית ברירה, מדובר בחניית חרום ולאחר שבדק ומצא כי חניון בית המשפט מלא.

2.המקום בו חנה המערער היה מרוחק מהצומת כ- 60 מ' והפקח טען כי המרחק היה כ- 20 מ' בלבד.