עפ"א 49330-01-16 גלייזר נ' עיריית רחובות

1.לפני ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום ברחובות (כב' השופטת מירב כפיר) בח"נ

9474-05-15, במסגרתו הורשעה המערערת בחנייה במקום המיועד לדיירי הרחוב ונגזר עליה קנס בסך של 1,000 ₪ או 10 ימי מאסר תמורתם.

2.במהלך הערעור חזרה בה המערערת, מהערעור על הכרעת הדין, שכן אישרה שאכן החנתה את רכבה במקום המיועד לדיירי הרחוב בלבד וטענה כי נאלצה לעשות כן, נוכח השינוי בהסדרי החנייה ברחוב ומצוקת חנייה.

באשר לגזר הדין טענה המערערת כי יש להפחית את שיעור הקנס שהוטל עליה, נוכח מצבה הכלכלי הבלתי שפיר.

3.ב"כ המשיבה ציינה כי המערערת הורשעה בבית משפט קמא, בתום שמיעת הראיות, נוכח כפירתה במיוחס לה.

באשר לגזר הדין – טענה ב"כ המשיבה כי בית משפט קמא נתן דעתו למצבה הכלכלי הרעוע של המערערת ולא מיצה עמה את הדין, בשים לב לכך כי הטיל עליה קנס בשיעור שאף אינו כדי שליש משיעור הקנס המרבי. בנוסף טענה, כי המערערת זכתה להתחשבות מצד המשיבה בעבר ונוכח ריבוי עבירות ממין אלה, אין מקום להתחשבות נוספת.

דיון והכרעה

4.בבית משפט קמא כפרה המערערת בכל המיוחס לה והורשעה בתום שמיעת הראיות. במהלך הדיון בערעור הודתה בביצוע העבירה וטענה כי בוצעה נוכח מצוקת חניה.

בסופו של יום נסוב הערעור על גזר הדין בלבד ובהקשר לכך נקבע כדלקמן: 

"מושכלות יסוד הן כי ערכאת הערעור אינה מתערבת בשיקול דעתה של הערכאה הדיונית בכל הנוגע למידת העונש, אלא במקרים חריגים, בהם נפלה טעות מהותית בגזר דינה של הערכאה הדיונית או שיש בו סטייה ברורה ממדיניות הענישה המקובלת בנסיבות דומות" (ע"פ 4327/12 ‏‏ פלוני נ' מדינת ישראל 5.6.13 ) .