עפ"א 34992-12-14 אלזיאדנה נ' מדינת ישראל - ופרקליטות המדינה המחלקה לאכיפת דיני מקרקעין

1.המשיבה ביקשה את בית משפט השלום בבאר שבע ליתן צו הריסה ללא הרשעה, לפי סעיף 212 לחוק התכנון והבניה תשכ"ה – 1965 (חוק התו"ב) וזאת למבנה פח בשטח של כ- 100 מ"ר המשמש למגורים הנמצא מערבית לכביש 40 בנקודות הציון המפורטות בבקשה ("המבנה").

על פי הנטען בבקשה הנ"ל, המדובר במבנה שנבנה סמוך למאי 2011 ללא היתר בנייה בשטח שייעודו חקלאות.

המערער הגיש התנגדות למתן הצו.

בהודעתו לבימ"ש השלום (מיום 14.8.14) הוא טען "כי אין אינטרס ציבורי בהריסת הבית", והוסיף "כי קיים בעת הזו אינטרס ציבורי מובהק להניח לבית לעמוד על תילו על מנת שבבוא העת הוא יוכשר כמות שהוא או יומר במבנה חוקי".

באותה הודעה הוסיף וטען המערער כי "לכאורה מתקיימות בבית נסיבות המונעות העמדה לדין וניתן להוציא עליו צו ההריסה אולם הסעיף (212 לחוק התו"ב) אינו מחייב את ביהמ"ש להורות על הריסת המבנה, אלא מסמיכו לשקול אם ראוי הדבר לעשותו...".

לטענתו, באותה ההודעה, מדובר במבנה אחד "מרבבות בתים שנבנו במגזר הבדואי" ללא היתר – וזאת "רק מפני שהמדינה לא דאגה להכנת תוכניות בניה והוצאת היתרי בנייה..." (מתוך סע' 10-12 להודעה הנ"ל).

עוד נטען על ידו כי הוצאת הצו למבנה דנן דווקא – הינה פסולה בהיותה בררנית לעומת המבנים הרבים הנוספים ללא היתר בהם לא מתבקשים צווי הריסה.

2.בהחלטה מפורטת ומנומקת כדבעי מיום 9.12.14 קבע בית משפט השלום (כב' השופט יעקב דנינו) כי אין חולק שמדובר במבנה שנבנה ללא היתר, כי מתקיימת החלופה שבסע' 212 (4) לחוק התו"ב ולפיה אין להוכיח מי הוא שבנה את המבנה וכי קיים אינטרס ציבורי ראשון במעלה למתן צו הריסה לפי סעיף 212 לחוק התו"ב.

עוד הוסיף בימ"ש השלום וקבע בהחלטתו כי המערער לא הוכיח "זכות עמידה" לעצם פנייתו בהתנגדות הנ"ל לבקשת מתן הצו.

בפני ערעור שהגיש המערער על אותה ההחלטה.

3.בערעורו טוען המערער כי אמנם "עדות המערער (בבימ"ש קמא) מבולבלת ותמוהה והוא לא מזהה את תמונות הבית שבנדון ואף לא את תמונות עצמו (עומד ליד הבית)" אולם, ניתן היה לקבוע כי הוא משתמש בבית למגוריו – ועל כן עמדה לו הזכות להעלות התנגדות למתן צו ההריסה.

עוד טוען המערער כי לא הוכח "אינטרס ציבורי" המצדיק מתן הצו לפי סעיף 212 לחוק התו"ב – שכן האזור בו נמצא המבנה מצוי בתחילת הליכי תכנון שבסופם – יתכן והמבנה "יוכשר".

המערער שב וטוען את טענותיו שנטענו בביהמ"ש קמא לעניין מחדלי המדיניות של הרשויות בעטיין נבנו אלפי מבנים ללא היתר במגזר הבדואי – ובנוסף, כי בקשת צו ההריסה דווקא למבנה זה הינה צעד של "אכיפה בררנית" שאיננו מוצדק.

4.אוסיף ואציין כי במהלך הדיון בערעור זה שינה המערער (שנכח בדיון) מגרסתו כפי שניתנה בבימ"ש השלום והצהיר לפרוטוקול הדיון כי הוא עצמו מתגורר במבנה "...למעלה מ- 10 שנים עם אשתי וילדיי ומשתמש בו למגורי המשפחה שלי. אני גר במבנה מאז מות אמי". ב"כ המערער הוסיף והצהיר לפרוטוקול אותו הדיון כי "ניתן יהיה לראות בהצהרתו זו של המערער כהצהרה והודאה של המערער בעובדות של שימוש שלא כחוק במבנה משך 10 שנים".

לאור זאת – הוסיף ב"כ המערער וטען כי ניתן אפוא לפתוח עתה בהליכי כתב אישום נגד המערער בעבירה של שימוש במבנה ללא היתר – וממילא נשמטת בכך עילת הוצאת צו ההריסה לפי סעיף 212 (4) לחוק התו"ב – זאת הואיל ונוכח אותה הצהרה והודאה של המערער (בעת הדיון בערעור זה) ניתן יהיה לנסות ולהוכיח כנגדו, בהליכי כתב אישום, עבירה של שימוש ללא היתר במקרקעין.