עפ"א 23488-07-16 מדינת ישראל נ' עמר ואח'

 1.לפניי ערעור המדינה על זיכויים של המשיבים מאישום, בת"פ 31988-10-14 בבית משפט השלום בחדרה (כבוד השופטת טל תדמור-זמיר), מעבירה של שימוש חורג בקרקע חקלאית, ללא היתר ובסטייה מתכנית - עבירה על סעיפים 204(א) ו-(ג) לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").

בכתב האישום, שהוגש לבית משפט קמא, הואשמו המשיבים בניהול מזנון בשטח של כ- 160 מ"ר, הנמצא בחלקות 14 ו- 21 שבגוש 10580 (להלן: "המזנון"). המזנון נמצא בסמוך למחלף אולגה, על כביש מס' 2 (להלן: "המקרקעין"). המזנון בנוי ממבנה עיקרי מבניה קלה בשטח של 115 מ"ר, דֶק עם גגון ברזנט בשטח של 18 מ"ר, מכולה ששטחה 15 מ"ר ופרגולה בשטח של 12 מ"ר (להלן: "המבנים").

חלקה 14 נמצאת בבעלות מדינת ישראל (להלן: "מקרקעי המדינה") ואילו לחלקה 21, ששטחה 19,488 מ"ר (להלן: "המקרקעין הפרטיים") מספר בעלים, במושע.

2.על פי כתב האישום, המקרקעין הוכרזו כקרקע חקלאית ביום 30.11.87. ייעודם הוא שצ"פ, על פי תכנית שפורסמה למתן תוקף ביום 11.5.14.

המבנים נמצאים בתחום קו בניין של כביש מס' 2, שהוא כביש ארצי. לפי התמ"א החלה במקום, קו הבניין הוא 150 מטר ואילו המבנה נמצא במרחק 13 מטר בלבד מקצה זכות הדרך המאושרת.

המשיבים הקימו את המבנים במועד בלתי ידוע למאשימה, לאחר שנת 1991 ומאז 14.1.09 הם עושים בו שימוש, כאמור.

3.המשיבים מודים שהם עושים במבנים שימוש כמזנון, ללא היתר כדין, ככתוב בכתב האישום, אך טענו, כי הם קיבלו את זכות השימוש במקרקעין ובמבנים מעיריית חדרה (להלן: "העירייה"), בתחילת שנות ה-90 במסגרת שיקום המשיב 1, שהיה אז אסיר משוחרר ומאז הם מפעילים במקום מזנון.

טענת הגנה מן הצדק:

4.בבית משפט קמא, העלו המשיבים טענת הגנה מן הצדק, אשר התקבלה על ידי בימ"ש קמא אשר זיכה את המשיבים, מטעם זה, בקבעו, כי המשיבים אמנם השתמשו במקרקעין ובמבנה ללא היתר, אך קמה להם הגנה מהצדק בשל שלושה נימוקים, כדלקמן:

א.אכיפה בררנית, בשל כך שהמערערת נקטה הליכים נגדם ונמנעה מלנקוט הליכים נגד בעלי המקרקעין, מבלי לספק הסבר סביר לכך. נטען, כי ההסבר שנתנה המדינה, לפיו הבעלים לא הועמדו לדין מאחר שאפשרו את השימוש בשל חששם מהמשיבים, לא הוכח.