ועדה מקומית לתכנון חדרה נ' גבאי ואח'

לפני ערעור הוועדה המקומית לתכנון ובניה חדרה (להלן: "הוועדה") על גזר הדין של בימ"ש לעניינים מקומיים בחדרה (כב' השופטת רקפת סגל מוהר), שניתן ביום 24.01.23 בתיק תו"ב 48169-05-20, במסגרתו החליט בימ"ש קמא כי על אף שקבע כי הנאשמים (המשיבים כאן) ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום, הוא נמנע מהרשעתם ונמנע מחיובם בהריסת תוספת בגודל של כ-35 מ"ר בחזית הדרומית מזרחית של הנכס במסגרת העונשים שהוטלו עליהם.

הרקע לערעור ופסק הדין של בימ"ש קמא:

הוועדה הגישה לבימ"ש קמא כתב אישום נגד המשיבים בגין סגירת מרפסת שמש (בהיתר) בשטח של כ-3 מ"ר מחומר קל (פאנל מבודד) ובניית תוספת בניה בשטח של כ-35 מ"ר בחזית הדרומית מזרחית של הנכס הנמצא בגבעת אולגה, חדרה, ללא היתר ובגין עבירות שימוש אסור במבנים שפורטו לעיל, כל זאת בהתאם לחוק התכנון והבניה, התשכ"ה – 1965 (להלן: "החוק").

בהחלטה/גזר דין מיום 24.01.23 ציין בימ"ש קמא כי בתאריך 20.09.22 הודו המשיבים בביצוע עבירות הבניה והשימוש ללא היתר, זאת לאחר שביקשו לבטל את כתב האישום שהוגש נגדם מטעמים של הגנה מן הצדק ובקשתם נדחתה על ידי בימ"ש קמא בהחלטה מיום 07.11.21. עוד צוין כי אין חולק שהוועדה נמנעה מלהעמיד לדין את שכנתם של המשיבים המתגוררת באותו בניין מתחת לדירה בה הם מתגוררים, על אף שזו בנתה ללא היתר תוספת דומה לזו שמעליה בנו המשיבים את התוספת שבגינה הועמדו לדין בתיק זה. צוין כי מהטעם הזה טענו המשיבים כי ננקטה כלפיהם אכיפה בררנית ואילו הוועדה הסבירה זאת בכך שבעוד שהבניה שבוצעה על ידי השכנה התיישנה זה מכבר, הרי שזו שבוצעה על ידי המשיבים חדשה היא. בימ"ש קמא ציין כי בהחלטתו שלא להורות על ביטול כתב האישום הבהיר כי לטעמו אופן התנהלות הוועדה במקרה זה לקה בנקיטת אכיפה בררנית מסוימת כלפי המשיבים ואולם בשל האינטרס הציבורי העומד בבסיס הצורך להעמיד לדין את מי שמבצעים בניה לא חוקית, סבר כי לא יהא זה נכון לבטל את כתב האישום שהוגש נגדם, כליל. כן העיר בימ"ש קמא כי הוא סבור שטוב תעשה הוועדה אם תשקול מחדש את עמדתה בכל הנוגע להעמדת השכנה לדין בגין העבירה הנמשכת של שימוש אסור בתוספת שנבנתה על ידה. במקביל לכך הגיש ב"כ המשיבים ערר על החלטת הוועדה שלא להעמיד לדין את השכנה, אך מחלקת העררים בפרקליטות המדינה החליטה לדחות את הערר הן בשל התיישנות הבניה עצמה, הן בשל מדיניות ההעמדה לדין של הוועדה לפיה במקרים מסוג זה שבהם אופי המבנה והשימוש שנעשה בו תואמים את התכנון העירוני אין להגיש כתב אישום בגין השימוש האסור, והן בשל גילה המבוגר מאוד של השכנה.

בימ"ש קמא קבע כי במקרה זה, למרות שהמשיבים הודו בביצוע העבירות ולמרות חומרת העבירות, עשיית הצדק מחייבת הימנעות מהרשעה. נקבע כי לא הוכח כנדרש שהבניה של השכנה היא ישנה. כן נקבע כי אף אם מניחים שהתוספת שהוקמה על ידי השכנה היא ישנה והוקמה לפני שנת 2013 ולכן לא ניתן להעמידה לדין בגין עבירה של בניה ללא היתר מחמת התיישנות, בנסיבות המקרה בו מדובר בבית משותף ששני הדיירים המתגוררים בו ביצעו עבירות של בניה ללא היתר, היה על הוועדה לסטות ממדיניות ההעמדה לדין בה היא נוקטת בדרך כלל, קרי בהימנעות מהעמדתו לדין של מי שעושה במבנה שימוש למגורים בהתאם לייעוד הקרקע ולבקש את אישורה של הפרקליטות להעמדת השכנה לדין בכל זאת מטעמים של עשיית צדק או לפחות לשם מראית פני הצדק. צוין כי מן ההתכתבויות שהוצגו בפני בימ"ש קמא בשעתו על ידי ב"כ הוועדה עלה שהיו מקרים בהם הפרקליטות אישרה העמדה לדין בגין שימוש אסור גם בנסיבות שכאלה. כלומר לא מדובר בגזירת גורל הקובעת כי לא מעמידים לדין את כל מי שמשתמש בבניה אסורה שהתיישנה, תהיינה נסיבות המקרה אשר תהיינה, אלא עסקינן בתחום שיש בו שיקול דעת של הגורם המוסמך ויש להפעילו. עוד צוין כי המשיב מכהן בתפקיד ציבורי ותכניותיו לעתיד כוללות פעילות ציבורית כזו שעלולה להיפגע היה ויורשע.

על כן, ומאחר שלדעתו של בימ"ש קמא מדובר במצב דברים שהדעת אינה סובלת, שכן הוא עלול להוביל למציאות בה המשיבים יחויבו בהריסת התוספת שנבנתה על ידם ללא היתר מעל תוספת זהה שנבנתה על ידי שכנתם ללא היתר גם כן, שעה שזו האחרונה תיוותר על מקומה לעד, היה סבור בימ"ש קמא כי הדבר הנכון לעשותו מטעמים של הגנה מן הצדק הוא להימנע מהרשעת המשיבים בעבירות שבביצוען הודו וגם מחיובם בהריסת התוספת. על כן, נקבע כי המשיבים ביצעו את העבירות המיוחסות להם בכתב האישום ובימ"ש קמא נמנע מהרשעתם והטיל עליהם צווי הריסה ואיסור שימוש בכל הנוגע לסגירת המרפסת שאינה קשורה לתוספת שנבנתה על ידי השכנה; חתימה על התחייבות כספית של כל אחד מהמשיבים בסך של 20,000 ₪ שלא לעבור עבירה של בניה ו/או שימוש ללא היתר במשך 3 שנים; ותשלום כפל האגרה בסך של 2,688 ₪ על ידי המשיבים ביחד ולחוד תוך 30 יום.

טענות הצדדים:

הוועדה טוענת כי לטענת אכיפה בררנית יש להניח תשתית עובדתית מבוססת. כמו כן, טענה של אכיפה בררנית יש לבחון על פי השאלה האם הפגיעה בשוויון מבחינה בין אנשים דומים או מצבים דומים לשם השגת מטרה פסולה או על יסוד שיקול זר או שרירותי. נטען כי המשיבים לא הוכיחו את האמור והמקרה היחיד שהוצג על ידם הוא שכנתם ואין נסיבותיו דומות לנסיבות תיק זה. נטען כי המשיבים הודו בעובדות המיוחסות להם בכתב האישום. כן נטען כי הערר בנוגע לשכנה נדחה שכן הוועדה, הפרקליטות ומחלקת עררים סברו שהמקרה של השכנה אינו מצדיק נקיטה בהליכים פליליים לאור מכלול הנסיבות. לטענת הוועדה שגה בימ"ש קמא כאשר קבע כי הטענה בדבר התיישנות בניית השכנה של המשיבים לא הוכחה כנדרש. נטען כי בתיק לא נוהל הליך הוכחות ולא הייתה לוועדה האפשרות להוכיח מעבר למה שעשתה, קרי, הגשת תצלומי אוויר ממערכת GIS של עיריית חדרה אשר הינה מערכת הפתוחה לכל אדם, זאת בצירוף למזכר המפקח האמון על הטיפול בתיק, המראים שניהם כי הבניה של השכנה הינה בניה שהתיישנה. נטען כי העובדה שטענה זו נלקחה בחשבון במסגרת החלטת בימ"ש קמא הינה שגויה שכן טענת אכיפה בררנית לא מוכרעת אך על סמך מקרה אחד בלבד וודאי כאשר לא נוהל הליך הוכחות ואין מדובר במה שאמור להכריע את עניין הרשעת המשיבים. נטען כי עובדה זו הייתה צריכה להילקח בחשבון אך לעניין גזירת העונש ולא לעניין שאלת ההרשעה וחובת ההריסה. נטען כי נפסק שהעדר אכיפה של עבירות בניה במקומות אחרים או באותו אזור אינו שולל אכיפת עבירות בניה ויש לעודד את הרשויות להרחיב את אכיפת עבירות הבניה גם לגבי עבירות אחרות באותו אזור. נטען כי בניגוד למקרה של השכנה כאן מדובר בבניה חדשה שנתפסה בעודה באיבה. כן נטען כי הפרקליטות קבעה שלגבי השכנה אין אישור להעמדה לדין. נטען כי לוועדה עומדת חזקת התקינות המנהלית ושיקול הדעת לעניין העמדה לדין מסור לרשויות התביעה.

לטענת הוועדה, טעה בימ"ש קמא כאשר קבע כי לכאורה תכניותיו לעתיד של המשיב כוללות פעילות ציבורית כזו שלהערכתו עלולה להיפגע היה ויורשע. נטען כי טענה זו לא הוכחה כלל ועיקר על ידי המשיבים ומדובר בטענה שהועלתה בעלמא ללא כל תימוכין מלבד הצגת אישור רישום עמותה מיום 20.12.22 שלא הוגש כלל כמוצג לתיק העיקרי ואין כל ידיעה בדבר מהות הקמת העמותה ומטרותיה, מה גם שלא הוכח כלל כי הרשעה מונעת רישום עמותה. נטען כי הטענה שהרשעה תפגע במשיב לא הוכחה ונטענה ללא ביסוס. הכלל הוא כי מקום שהוכחה אשמתו של אדם בפלילים יש להרשיעו בדין. רק בנסיבות יוצאות דופן ישתמש בימ"ש בסמכותו שלא להרשיע נאשם וזה אינו המקרה. במקרה זה לא הוכח כי עלול להיגרם למשיבים נזק מוחשי וקונקרטי. עבירות תכנון ובניה הינן מכת מדינה ויש להפוך אותן לבלתי כדאיות כלכלית. קיימת חשיבות רבה לאינטרס ההרתעה. במקרה דנן גובר האינטרס הציבורי שבהרשעה ובענישה הולמת תוך הטלת צווי הריסה וקנס כספי על פני כל אינטרס אישי אחר. מטרתו המרכזית של תיקון 116 לחוק היא המלחמה באותו נגע של עבירות תכנון ובניה והמחוקק אמר את דברו והציב את העבירות כחלק משמעותי מאכיפת שלטון החוק במדינה כאינטרס ציבורי משמעותי וערך מוגן חשוב.

הוועדה טוענת כי שגה בימ"ש קמא כאשר קבע כי הוא נמנע מחיובם של המשיבים בהריסת התוספת. נטען כי בהחלטה זו יש כדי להנציח ולהכשיר את עבירת הבניה שנעשתה על ידי המשיבים ולא לכך התכוון המחוקק. נטען כי בהעדר טעמים מיוחדים המצדיקים הימנעות מחיוב בהריסת המבנה שנבנה שלא כדין היה על בימ"ש קמא לחייב בהריסת המבנה. נטען כי שגה בימ"ש קמא עת לקח בחשבון טעמים של הגנה מן הצדק הן בשאלת ההרשעה והן בקביעת הימנעות מהריסה. צו הריסה נועד להגשים את מטרות דיני התכנון והבניה הכוללים הסרת המפגע התכנוני ומניעה מהמשיבים שימוש והנאה מפירות עבירותם. מדובר באמצעי בעל חשיבות מכרעת באכיפת החוק. עוד נטען כי שגה בימ"ש קמא כאשר לא הטיל על המשיבים תשלום קנס כספי על אף שהודו בביצוע העבירות ובניגוד לפסיקה הקובעת שיש להטיל על נאשמים קנסות אשר יהפכו את ביצוע העבירות על חוק התכנון והבניה לבלתי כדאיות כלכלית. מבוקש לבטל את החלטת בימ"ש קמא אשר קבעה כי הוא נמנע מהרשעת המשיבים ומחיובם בהריסת התוספת בגודל של כ-35 מ"ר ולהרשיע את המשיבים תוך הטלת קנס כספי.