עפ"א 19412-06-14 ג'בארין נ' עיריית חדרה, עפ"א 19533-06-14 מחאמיד נ' עיריית חדרה

לפניי שני ערעורים שעניינם אחד, והוא – מהי מידת ההוכחה המוטלת על הרשות להוכיח כי שלחה הודעות לתשלום קנס ואלו מסמכים עליה להביא בנדון. מדובר בהודעות קנס שנשלחו בסוף שנות ה 90 ובתחילת שנות ה 2000 על ידי עירית חדרה בנוגע לעבירות חנייה.

בעפ"א 19533-06-14 (להלן: הערעור הראשון) מדובר בשני דוחו"ת חנייה שניתנו בתאריכים 25.6.98 ו 5.2.2002; ובע"פ 19412-06-13 (להלן: הערעור השני) מדובר ב 5 דוחו"ת חנייה שניתנו בתאריכים 8.12.98, 23.12.98. 6.5.99, 7.12.99, 21.7.2002.

מסתבר, כי הליכי הגבייה בעניין דוחו"ת אלה נדחו שנים רבות ורק לאחרונה, במחצית השנייה של שנת 2013, בוצעו עיקולים בבתי החייבים / המערערים. המערערים, כך נטען, שילמו את החובות בגין הדוחו"ת "תחת מחאה", ובהמשך הגישו לבית המשפט לעניינים מקומיים בחדרה בקשות לביטול הדוחות ולהארכת המועד להישפט.

ענייננו כעת אינו התיישנות העונש או הליכי הגבייה, אלא התיישנות העבירות. השאלה הינה באם המשיבה עמדה בחובותיה לשלוח למערערים את הודעות תשלום הקנס (ולאבחנה בין הסוגיות השונות ר' את ע"פ 3482/99, פסי נ' מ"י, פ"ד נג (5) 715; ובג"צ 1618/97, סאצי נ' עירית תל אביב, פ"ד נב (2) 542).

המערערים טענו כי דוחו"ת החנייה לא הונחו על רכביהם וכן נטען כי הודעות התשלום לא התקבלו בכתובותיהם. המערערים אף טענו כי לאורך השנים לא קיבלו הודעות בנוגע להליכי הגבייה.

מנגד, הפנתה המשיבה לכך כי בכל אחד מהדוחו"ת הרלוונטיים נשלחה הודעת קנס בטרם חלפה שנה ממועד ביצוע העבירה, כנדרש בס' 9 ובס' 225 א(א) לחוק סדר הדין הפלילי [נוסח משולב], תשמ"ב – 1982 (להלן: החסד"פ). המשיבה אף הפנתה לחזקת המסירה הקבועה בתקנה 44א לתקנות סדר הדין הפלילי, תשל"ד – 1974 לפיה מתקיימת חזקה, הניתנת לסתירה, כי הנמען קיבל את הודעת התשלום אם חלפו 15 ימים מיום שנשלחה אליו ההודעה בדואר רשום, גם בלא חתימה על אישור המסירה.

זאת ועוד, בשני הערעורים הפנתה המשיבה לאישורי מסירה חתומים שנמסרו למערערים או לבני משפחתם, בנוגע להליכי הגבייה, ואשר מלמדים כי המערערים היו מודעים להליכים, אך בחרו לשבת באפס מעשה, עד אשר הגיעו המעקלים לבתיהם. בהקשר זה הפנתה המשיבה לאישור חתום מתאריך 25.6.20007 בנוגע לערעור הראשון; ולאישור חתום מתאריך 25.6.2009 בנוגע לערעור השני.