עפ"א 1772-11-16 ארדיטי נ' מדינת ישראל

בפניי ערעור על הכרעת הדין וגזר הדין של בימ"ש לעניינים מקומיים בת"א (כב' השופט מ. בן חיים) מיום 6.9.16, לפיהם הורשע המערער בעבירה שיוחסה לו בכתב האישום, עבירה על סעיף 39(א)(1) לחוק עזר לתל אביב יפו (שמירת הסדר והניקיון), התש"מ-1980 (להלן: "חוק העזר"), לפיה הרשה להניח ברחוב חפצים שונים לצורך שמירת חניה ונגזר עליו קנס בסך 600 ₪.

להלן נימוקי הערעור בקליפת אגוז:

1.האירוע של הנחת חפצים לזמן סביר איננו מהווה עבירה עפ"י סעיף 39(א)(1) לחוק. החפצים הונחו לצורך פריקת מכולה במקום ולזמן סביר, עד לבואה של המכולה.

2.מאחר ולא הוכח כי המערער ביקש שהדוח יירשם על שמו, היה על בית משפט קמא לזכות את המערער.

3.שגה בית משפט קמא כאשר קבע כי המערער נתן הרשאה בשתיקה לפועלים להניח את החפצים במקום.

4.שגה בית משפט קמא בקבעו כי לא ניתן לקבל את הצהרת הקבלן באשר להסבת הדוח על שמו, מאחר והמערער ויתר על העדתו.

5.אין קשר בין מתן עדות לבין הסבת הדוח על שם הקבלן. במועד הדיון בערעור הגיש המערער את תגובת המשיבה לבקשתו שהוגשה ב-8.9.16, לביטול הרשעתו, והחלטת בית המשפט מתאריך 13.9.16 בעניין זה.

דיון והכרעה

בית משפט קמא קבע, עפ"י חומר הראיות שהובא בפניו, כי הגם שהמערער עצמו לא הניח את החפצים

ברחוב, על מנת לשמור מקום חניה למכולה שהיתה אמורה להגיע, הוכח למעלה מכל ספק סביר, כי

התיר לפועלים שעבדו בשיפוץ המרתף שהיה שייך לאביו, להניח את אותם חפצים במקום ועל כן ניתן