עע"מ 5739/16, פארוק מוסטאפא נ' עיריית ירושלים

           בקשה שהוכתרה כ'בקשה למתן צו ביניים', בגדרה מבוקש להורות למשיבה להימנע מנקיטת פעולה נגד עסקו של המבקש עד למתן פסק דין בערעור שהגיש המבקש על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (כב' השופט מ' סובל) בעת"מ 5541-10-13 מיום 14.6.2016.

1.        המבקש הינו בעל עסק לאיסוף והעברת פסולת בשכונת עיסוויה בירושלים. המבקש הינו גם הבעלים של תחנת מעבר לאיסוף אשפה ופסולת (להלן: העסק) הפועלת מכוח רישיון עסק שניתן למבקש על ידי המשיבה בשנת 2011. כעולה מפסק דינו של בית משפט קמא, ביום 5.2.2012 נערך למבקש שימוע בנוגע לכוונת המשיבה לשקול את ביטול רישיון העסק, לאחר שנמצאו בו בעיות של שימוש חורג ועבירות בניה (להלן: השימוע הראשון). ביום 21.5.2012 הועברה פנייה מהמשרד להגנת הסביבה אל מחלקת רישוי עסקים בעירייה בה צוין כי העסק של המבקש פועל בניגוד לתנאי הרישיון הנוגעים לאיכות הסביבה, ונדרש כי העסק ייסגר או יוסדר. ביום 10.6.2012 הבהירה המשיבה למבקש כי בכוונתה להמשיך בהליכים לביטול רישיון העסק ולזמן את המבקש לשימוע נוסף. ביני לביני התקבלו מספר תלונות מגורמים עירוניים וחוץ-עירוניים בדבר מטרדים סביבתיים הנגרמים כתוצאה מפעילות העסק.

           ביום 17.1.2013 נערך שימוע נוסף בו נדונה הכוונה לבטל את רישיון העסק עקב תלונות רבות הנוגעות לאיכות הסביבה ועבירות בניה. במסגרת השימוע נאמר לעותר כי אחד הטעמים להליך ביטול הרישיון הוא מקרים של שריפת פסולת בשטח העסק, תוך הפרה של תנאי הרישיון. שימוע שלישי במספר נערך ביום 14.2.2013 במסגרתו המבקש התחייב להימנע משריפת פסולת וכן הוקצב לו פרק זמן של 60 ימים להסדרת כלל הליקויים בעסק. בין השימועים נערכו במקום סיורים וביקורות מטעם זרועות הפיקוח והאכיפה בעיריית ירושלים. נציגי המשיבה עדכנו את המבקש ביום 2.7.2013, בין היתר, כי ממצאי הביקורת מצביעים על המשך השריפות בשטח העסק. בשימוע האחרון, שנערך ביום 1.8.2013, התחייב המבקש למנוע את השריפות באמצעות הצבת שומר במקום העסק. לאחר שקילת התחייבות המבקש, הפרות העבר והסכנות הבריאותיות והסביבתיות הנשקפות מהשריפות, החליטה המשיבה לבטל את רישיון העסק.

2.        כנגד החלטה זו עתר המבקש ביום 2.10.2013 לבית משפט קמא. ביום 9.10.2013 ניתן צו ארעי למניעת הפסקת פעילותו של העסק. ביום 24.8.2014 דחה בית משפט קמא את העתירה, לאחר שהשריפות בשטח העסק נמשכו חרף התרעת בית המשפט כי אם התופעה תימשך ללא הסבר המניח את הדעת – העתירה תדחה. על פסק הדין הוגש ערעור לבית משפט זה (להלן: הערעור הראשון) ולצידו בקשה למתן צו ביניים שיורה למשיבה להימנע מנקיטת כל פעולה נגד העסק של המבקש עד להכרעה בערעור (עע"מ 7014/14). בית משפט זה (השופט ח' מלצר) דחה את הבקשה ביום 19.7.2015 בקובעו כי סיכויי הערעור ושיקולי טובת הציבור אינם מצדיקים את מתן הסעד המבוקש. ביום 12.4.2016 קיבלו הצדדים את המלצת בית המשפט לבטל את פסק הדין מושא הערעור הראשון ולהחזיר את הדיון בעתירה לבית משפט קמא על מנת שיקיים בה דיון לגופה.

            בפסק דין מיום 14.6.2016 נדחתה העתירה, לאחר שבית המשפט לעניינים מינהליים לא מצא להתערב בהחלטה בדבר ביטול הרישיון. נקבע כי הליך השימוע התבצע כדין, שכן המבקש היה מודע לכוונת המשיבה לבטל את הרישיון בשל הפרת תנאיו כבר ממועד השימוע הראשון; כי ההחלטה אינה נגועה בשיקולים זרים; כי ההחלטה סבירה מידתית; וכי לא נפל פגם בהחלטת המשיבה לייחס חומרה יתרה להפרת תנאי הרישיון ולראותה כעילה מספקת לביטולו. עוד צוין כי המסקנה בדבר מידתיות הפעולה מתחזקת נוכח דיווחי המשיבה על אירועי שריפות שונים שאירעו במהלך השנים 2014-2016. על פסק דינו של בית משפט קמא הגיש המבקש ערעור לבית משפט זה, ולצידו הבקשה דנן.

3.        אליבא דמבקש, סיכויי הערעור ומאזן הנוחות מטים את הכף לקבלת הבקשה. המבקש טען כי פסק דינו של בית משפט קמא ניתן מבלי שהתקיים דיון ענייני לגופה של העתירה, וכי ההתבססות על טענות המשיבה בנסיבות דנן הייתה שגויה. לשיטתו, הסיבות בעטיין פרצו שריפות בעסק, ככל שבכלל אירעו, לא נובעות מפעולותיו שלו. זאת ועוד, לטענת המבקש גם אם טענות המשיבה היו נכונות, אין בכך כדי להכשיר את ההחלטה המנהלית שכן עילה זו נולדה רק לאחר שהמשיבה החלה בהליך השימוע. עוד טען המבקש כי לא הוזהר בדבר האפשרות שרישיונו יבוטל ועל כן נפגעה זכותו המהותית לשימוע, וכי החלטה על הביטול התקבלה שלא כדין, בחוסר סבירות ו/או חוסר מידתיות ותוך עירוב שיקולים זרים. המבקש טען כי לא קמה סיבה מספקת לביטול רישיון העסק, וככל שקיימים ליקויים בעסקו אין הם מצדיקים את ביטול הרישיון ואת סגירת העסק.

           אשר למאזן הנוחות, טען המבקש כי אלמלא יינתן הצו, עלולה המשיבה להביא לסגירת העסק ולהריסתו ובכך יגרם לו נזק בלתי הפיך וערעורו יהפוך לתיאורטי. עוד ציין המבקש את הנזק הכספי שיגרם כתוצאה מסגירת העסק ואת איבוד מקור הפרנסה של נפשות רבות, בעוד שאם הבקשה תיענה, הוא ממילא מחויב לתנאי הרישיון וימצא תחת פיקוחה של הרשות המנהלית. לשיטתו, היענות לבקשה לא תגרום נזק ובמקרה הצורך ניתן יהיה לסגור את העסק ללא קושי אף לאחר ההחלטה בערעור.

4.       המשיבה טענה כי דין הבקשה להידחות, הן על הסף והן לגופו של עניין. לטענתה הבקשה נגועה באי ניקיון כפיים וחוסר תום לב, ומהווה שימוש לרעה בהליך המשפטי. לגופו של עניין המשיבה נסמכת על פסק דינו של בית משפט קמא, שניתן לאחר דיון במעמד הצדדים בו נשמעו כל טענותיו של המבקש. המשיבה ציינה כי ההחלטה לבטל את רישיון העסק נבעה מהפרות חוזרות ונשנות של תנאי הרישיון, ובפרט שריפות פסולת הגורמות לנזק סביבתי חמור ופוגעות בשלום הציבור ובבריאותו. לטענת המשיבה, ההפרות בוצעו לשם השאת רווחי המבקש מעסקו וחרף השימועים שנערכו לו. לא זו בלבד, השריפות נמשכו אף לאחר הגשת העתירה, בחסות ההליך המשפטי וחרף התרעותיו של בית משפט קמא. לשיטתה של המשיבה, טענות המבקש לגבי מקורן של השריפות ופעולותיו למניעתן אינן מבוססות ואינן עולות בקנה אחד עם השכל הישר. המשיבה ציינה כי לא נפל פגם בהליך השימוע או בהליך קבלת ההחלטה, שהינה סבירה והכרחית נוכח נסיבות המקרה והפרת החוק על ידי המבקש. בתוך כך המשיבה הדגישה את המפגעים הנוצרים עקב שריפות הפסולת, ולדידה האינטרס במניעת נזק סביבתי ובשמירה על שלום הציבור מטה את מאזן הנוחות אל עבר דחיית הבקשה.

5.        כידוע, העקרונות הנהוגים לצורך מתן סעד זמני במסגרת ערעור על עתירה מנהלית דומים לעקרונות הנוהגים בהליכים במסגרת ערעור אזרחי. בבואו של בית המשפט לדון בבקשה עליו לשקול את סיכויי הערעור והאם מאזן הנוחות נוטה לטובתו של מבקש הסעד (עע"מ 4895/14 זיקוקית גרבר בע"מ נ' מדינת ישראל - משרד הכלכלה,‏ פסקה 6 (21.8.2014)).