לורנס ברנט נ' רשות האוכלוסין וההגירה ואח'

השופטת א' חיות:

           ערעור על פסק דינו של בית המשפט לעניינים מנהליים מרכז-לוד (כב' השופטת ד' מרשק מרום) מיום 20.4.2014 בו נדחתה עתירת המערער לביטול צו ההרחקה שהוצא נגדו ביום 21.11.2013 ולפיו נמנעה ממנו הכניסה לישראל למשך 10 שנים.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית המשפט קמא

1. המערער, אזרח בריטי יליד 1963, משתייך לזרם היהודים המשיחיים. הוא הגיע ביום 5.11.2013 לביקור בישראל לטענתו כחלק מטיול של קהילת היהודים המשיחיים ברחבי העולם וקיבל לשם כך אשרת תייר ורישיון לישיבת ביקור מסוג ב/2 (להלן: האשרה או אשרת התייר). ביום 20.11.2013 נעצר המערער על-ידי פקחי רשות האוכלוסין וההגירה (להלן: המשיבה), לאחר שנצפה עוסק בפעילות מיסיונרית בצומת תל-שבע בנגב, מניף שלטים בסיסמה "ישו-ישוע-ישועה" ומחלק עלונים בנדון לעוברים ושבים. המערער נעצר, אשרת התייר שלו בוטלה וביום 21.11.2013 אף הוצא נגדו צו הרחקה מישראל למשך 10 שנים, כאמור (להלן: צו ההרחקה). המערער שוחרר ממעצר בהחלטת בית הדין למשמורת, עזב את ישראל לבריטניה ביום 3.12.2013 ולאחר מכן פנה למשיבה בבקשה לבטל את צו ההרחקה. לטענת המערער, הוא רואה עצמו כיהודי ומבחינתו הביקור בישראל עונה על "צורך נפשי עמוק". המשיבה סירבה לבטל את הצו ומשכך הגיש המערער עתירה בנושא לבית המשפט לעניינים מנהליים.

2. בית המשפט דחה את העתירה בקובעו כי במרכז ההכרעה שבפניו עומדת התשתית העובדתית שניצבה ביסוד החלטת המשיבה ולפיה המערער הצהיר כי הגיע לישראל במטרה לעבוד עבור "העמותה ליהודים למען ישוע" (להלן: העמותה) והודה כי עשה זאת בניגוד להצהרתו המפורשת במעבר הגבול לפיה הגיע לישראל לצורך חופשה. עוד אישר המערער כי אכן חילק עלונים בצומת והוסיף כי העמותה מממנת את שהייתו בקיבוץ בישראל ודואגת לכלכלתו. בהינתן תשתית עובדתית זו, קבע בית המשפט כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיבה להוצאת צו ההרחקה שהוצא. זאת בשל הפרת תנאי האשרה וביצוע "פעילות משיחית" וכן בהינתן העובדה שהמערער הודה כי עבד עבור העמותה, בין בשכר ובין שלא בשכר, בניגוד להצהרתו במעבר הגבול. בית המשפט הוסיף וקבע כי טעם נוסף התומך במסקנה כי אין מקום להתערב בהחלטת המשיבה, הוא הבהרתה כי הצו אינו מונע מהמערער להיכנס לישראל באופן מוחלט, ובאפשרותו להגיש בקשה פרטנית לכניסה לישראל אשר תיבחן לגופה.

           מכאן הערעור שבפנינו.

טענות הצדדים

3. המערער סבור כי החלטת המשיבה התקבלה משיקולים זרים ללא תשתית עובדתית מספקת והיא אינה סבירה, שכן הסיבה האמיתית בגינה הורחק היא פעילותו המיסיונרית ולא הפרת תנאי האשרה. לשיטת המערער, נציגי המשיבה שינו את גרסתם לעניין הרחקתו, לאחר שנוכחו לדעת כי פעילות מיסיונרית אינה סיבה חוקית להרחקה. המערער טוען כי לא היה באפשרותו להתמודד עם הנימוק הנוסף לפיו אשרתו נשללה בשל עבודה בישראל, שכן הטענה לא הועלתה בפניו קודם לכן ואף לא נתמכה בתצהיר ולטענתו, הוא אינו מהגר עבודה. המערער מציין עוד כי הוא רואה עצמו כיהודי והביקור בישראל הוא חלק בלתי נפרד מהווייתו ומשכך תקופת הרחקה של 10 שנים מן הארץ פוגעת בו באורח קשה ומהווה "הגליה ממש". לפיכך, מבקש המערער לבטל את צו ההרחקה ולמצער לקצר את תקופת ההרחקה הקבועה בו.

4. המשיבה מצידה סומכת ידיה על פסק דינו של בית המשפט קמא וטוענת כי המערער הגיש את עתירתו לבית המשפט לעניינים מנהליים בשיהוי, כחודשיים וחצי לאחר הוצאת צו ההרחקה, ודי בטעם זה על מנת לדחות את הערעור. המשיבה שבה וטוענת כי המערער הפר את תנאי אשרת הכניסה לישראל ועל-כן לא היה מנוס מהרחקתו, וכי ככל שהוא יבקש להיכנס לישראל במהלך התקופה הקבועה בצו ההרחקה, יהיה באפשרותו להגיש בקשה והיא תיבחן לגופה.