עע"מ 2978/13, מי הגליל -תאגיד המים והביוב האזורי בע"מ נ' יוסף אחמד יונס

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין: 

• האם מוטלת חובה על תובע ייצוגי ובא כוחו, אשר בכוונתם להגיש תובענה ייצוגית כנגד רשות מינהלית, להקדים פניה אליה בטרם הגשתה? ואם כן – כיצד ובאלה נסיבות יבוא היעדר פניה מוקדמת לידי ביטוי בגדרי ההליך הייצוגי, וזאת בייחוד בכל הנוגע לפסיקת גמול ושכר טרחה לתובע המייצג ובא כוחו? ועוד; מקום שנדחתה בקשה לאישור תובענה כייצוגית בשל חדילתה של הרשות מן הגביה הבלתי-חוקית הנטענת – האם ניתן לפסוק גמול ושכר טרחה על פי "שיטת האחוזים", שלפיה יש לגזור סכומים אלה כאחוז מן הסעד שנפסק לטובת הקבוצה? אלה הן השאלות הכלליות המתעוררות בנסיבות תיק זה, מעבר לסוגיה הקונקרטית בדבר סכומי הגמול ושכר הטרחה שנפסקו למשיב ולבא כוחו, ושעליהם הוגש הערעור דנא. בהתמודדות עמן, שומה עלינו לאמץ מבט רחב וליתן דעתנו למספר שיקולים, ובין היתר אופיו של ההליך הייצוגי ומטרותיו, המשתקפים בהוראות חוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006; השמירה על מערכת התמריצים המעודדת הגשתן של תובענות ייצוגיות ראויות; קיום החובות הדיוניות המוטלות על התובע הייצוגי ובא כוחו כאחד לייצג את עניינם של חברי הקבוצה באופן הולם, בנאמנות ובתום לב, מתוך מטרה להשאת טובתם; שיקולי יעילות, ובפרט חיסכון בזמן שיפוטי ובמשאביהם של חברי הקבוצה המיוצגת, ואף – כך בייחוד מקום שהנתבע הוא רשות – של הציבור כולו; וכן שיקולים שמקורם במשפט המינהלי, ובכללם החובה הבסיסית המוטלת על הפרט למצות הליכים מול הרשות בטרם פניה לערכאה שיפוטית. השיקולים הנוגדים בהקשר הרחב הם, כי מחד גיסא מיצוי הליכים מול רשות עשוי לייתר את התובענה הייצוגית, ככל שתתקן הרשות את דרכיה על-ידי חדילה, אם הדבר נחוץ – אך מאידך גיסא הוצאות שהוצאו להכנת התובענה או הפניה המקדימה עלולות שלא לזכות לפיצוי. איזוהי הדרך שיבחר לו בית המשפט?

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בחיפה (השופט א' קיסרי) בעת"מ 54114-07-12 מיום 19.2.13, שבגדרו נדחתה בקשתו של המשיב לאישור תביעתו כנגד המערערת כתובענה ייצוגית, ולצד זאת נפסקו סכומי גמול למשיב (10,000 ש"ח) ושכר טרחה לבא כוחו (80,000 ש"ח). במוקד המחלוקת עומדת טענתה של המערערת, שלפיה שגה בית המשפט קמא בפסיקתם של סכומים אלה, בין היתר משום שהמשיב ובא כוחו לא הקדימו פניה אליה בטרם הגשת התובענה והבקשה לאישור. לעמדתה, בכך נשללה זכותם לקבלת גמול ושכר טרחה ולמצער, היה על בית המשפט קמא לפסוק סכומים נמוכים באופן משמעותי מאלה שפסק בפועל. עוד סבורה המערערת, כי שגה בית המשפט עֵת חישב סכומים אלה בשיטת האחוזים, מקום שכלל לא נפסק סעד לקבוצה, הואיל והמערערת חדלה מן הפעילות שבגינה הוגשה התובענה. 

רקע והליכים קודמים

• המערערת היא תאגיד מים – תאגיד סטטוטורי שהוקם לפי סימן א' לפרק ב' לחוק תאגידי מים וביוב, תשס"א-2001 – האמון על אספקת שירותי מים וביוב ל-7 רשויות מקומיות בצפון הארץ, וביניהן המועצה המקומית עראבה. המשיב, תושב עראבה ובעל 6 מדי מים המותקנים בנכסים שונים שבבעלותו, הגיש ביום 29.7.12 בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגד המערערת, בטענה כי גבתה ריבית ביתר בגין תשלומים המשתלמים לה לפי הסדר הקבוע בסעיף 32(ב) לכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה להוראות בעניין הרמה, הטיב והאיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה) תשע"א-2011. נטען, כי המערערת הוסיפה על תשלומים אלה ריבית בגובה "ריבית פיגורים החשב הכללי", וזאת שעה שסעיף 32(ב) מורה על הוספת "ריבית החשב הכללי", הנמוכה בשיעורה מריבית הפיגורים). וזאת בנוסף לתשלומים שכלל לא הוסדרו בהסדר תשלומים (כמצוין בכלל 31). סכום התובענה האישית הועמד על 3.42 שקלים, והסכום הכולל – על כמיליון שקלים; כן יצוין – ולנקודה זו נשוב בהמשך – כי הבקשה לאישור התובענה הוגשה הן לפי פרט 1 לתוספת הראשונה לחוק תובענות ייצוגיות, כתובענה נגד "עוסק" בעניין שבינו לבין לקוח, והן בהסתמך על פרט 11 לתוספת, כתביעה נגד רשות להשבת סכומים שנגבו שלא כדין. ביום 28.10.12 הגישה המערערת הודעת חדילה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, בה נטען כי מחמת טעות שמקורה בחברה חיצונית המספקת שירותי גביה, נגבה מן הצרכנים שיעור ריבית שאכן אינו תואם את הסדר התשלומים הקבוע בסעיף 32(ב); וכי לאחר בדיקה חדלה המערערת מגביית היתר. נטען בנוסף, כי אין יסוד להגשת הבקשה על פי פרט 1 לתוספת, משום שהמערערת פועלת בנסיבות הענין כ"רשות", ולא "כעוסק"; ולבסוף, כי אין לפסוק גמול ושכר טרחה לתובע המייצג ולבא כוחו, הואיל ולא פנו למערערת בטרם הגשת בקשתם.

• בתשובתו להודעת החדילה טען המשיב, כי אף שהמערערת אכן מהוה רשות מרשויות הציבור, בנסיבות ענייננו פעלה כעוסק – שכן היא מאוגדת כחברה בע"מ הגובה מס ערך מוסף על מחירים שאותם משלמים הצרכנים, ועיקר פעולתה מכירה עסקית של שירותי מים. כן נטען, כי הצבת דרישה מתובע ייצוגי לערוך פניה מוקדמת מנוגדת לרציונל שבבסיסו של הליך התובענה הייצוגית; כי היעדרה אינו מהוה שיקול רלבנטי בגדרי ההליך הייצוגי, הן משבוחן בית המשפט האם לקבל בקשה לאישור תובענה כייצוגית, והן ביחס לפסיקת גמול ושכר טרחה לתובע הייצוגי ובא כוחו; וכי בתיקים דומים, שאף בהם הוגשה הודעת חדילה, נפסקו סכומי גמול ושכר טרחה, בשיעורים גבוהים באופן משמעותי משפסק בית המשפט קמא. בתגובת המערערת לתשובת המשיב נטען, כי בא כוח המשיב הוא "תובע סדרתי", אשר הגיש לפחות 8 בקשות שונות לאישור תובענה ייצוגית כנגד תאגידי מים וביוב, ונמנע במכוון מפנייה מוקדמת, שיתכן כי היה בה כדי לייתר את הגשת התובענה. לעניין זה נטען, כי אילו הקדים המשיב פניה למערערת, לא היה עולה החשש, כי זו תסלק את תביעתו הפרטנית באופן השולל ממנו עילה אישית ומאיין את מעמדו כתובע ייצוגי, הואיל וכרשות מינהלית הפועלת על פי דין, מחויבת היא לפעול בשויון כלפי כל חברי הקבוצה והתוצאה היתה מוחלת גם עליהם; וזאת, ביחוד כאשר גביית היתר נבעה מטעות כנה. בנושא הגמול ושכר הטרחה נטען, כי הסכומים שנפסקו מהוים פגיעה בקופת התאגיד, שמשמעה פגיעה בקופה הציבורית ובאינטרס הציבורי; כי בנסיבות הענין נדרשו משאבים מועטים לשם הכנת התובענה והבקשה לאישור; וכי הודעת החדילה הביאה לסיום ההליכים ולחיסכון רב במשאבים ובזמן שיפוטי. בהשלמת טיעון שהגיש המשיב – ושהותרה לו על פי החלטתו של בית המשפט קמא מיום 31.12.12 – נטען, בהסתמך על עע"מ 6687/11 מדינת ישראל נ' אבוטבול (2012) (להלן ענין אבוטבול), כי במסגרת השיקולים הנוגעים לתועלת שהביאה הגשת התובענה לחברי הקבוצה המיוצגת, יש להביא בחשבון את החיסכון העתידי שנגזר מחדילת הרשות. נטען, כי אם ייגזרו סכומי חיסכון אלה מן התועלת לעבר, יתומרצו תובעים ייצוגיים ובאי כוחם להמתין עד אשר סכום הגביה יתפח לממדים גדולים, דבר החוטא לתכליותיו של חוק תובענות ייצוגית, ובראשן אכיפת הדין; ומשכך, כי יש לחשב סכומים אלה כאחוז מתוך החיסכון העתידי שהושג על פני תקופה של 24 חודשים, כתוצאה מן החדילה. לבסוף נטען, כי אין להלום את דברי המערערת בדבר פגיעה בקופה הציבורית, שעה שהיא אשר הפרה את החוק עובר להגשת התובענה; כי על הרשות להקדים בעצמה ולנהוג כחוק, בטרם הצבת דרישה מתובעים ייצוגיים להקדים פניה אליה; וכי אין נפקות לכך שבא כוח המשיב הגיש מספר הליכים ייצוגיים כנגד תאגידי מים. לשלמות התמונה יצוין, כי בקשת המערערת להגשת תגובה להשלמת הטיעון נדחתה בהחלטה מיום 6.1.13.

פסק דינו של בית המשפט המחוזי

• בית המשפט קמא קיבל בפסק דינו את הודעת החדילה ודחה את בקשת האישור, תוך שפסק גמול ושכר טרחה בסכומים המפורטים מעלה. נקבע, כי היעדר פניה מוקדמת אינו שולל כשלעצמו זכאות לגמול ולשכר טרחה, וכי יש לבחון בכל מקרה לגופו את הנסיבות הרלבנטיות, הן לעניין פסיקת הגמול ושכר הטרחה, והן ככל שיש בהיעדר פניה כדי להשליך על סיכוייה של הבקשה לאישור התובענה. בהמשך נאמר, כי אמנם קשה לחלץ מן הפסיקה עיקרון אחיד ביחס לסכומי הגמול ושכר טרחה שאותם יש לפסוק במקרה מסוג זה; ועם זאת יש לתת את הדעת לפסק הדין בענין אבוטבול, שבו אישר בית המשפט סכומי גמול ושכר טרחה שנפסקו כאחוז מן התועלת העתידית לחברי הקבוצה, הגלומה במניעת הגביה הבלתי-חוקית מכאן ואילך. בהסתמך על כך, פסק בית המשפט קמא סכומי גמול ושכר טרחה על פי אחוזים מתוך התועלת העתידית המשוערת בעקבות חדילת המערערת; חיסכון זה נאמד בסך 1,000,000 ש"ח (כהערכת המשיב), ו- 8% מכך – כאמור, 80,000 ש"ח – נפסקו לבא כוח המשיב, ו-10,000 (1%) למשיב עצמו. לבסוף ציין בית המשפט, כי הביא בכלל שיקוליו את מידת הזהירות שיש לנהוג בה כלפי כספי הציבור.

הערעור

• נטען, ראשית, כי יש להבחין בין חדילת המערערת מגביית ריבית בשיעור העולה על המותר בחוק, במסגרת הסדר תשלומים שהמערערת רשאית לנקוט ביחס ל"סרבני תשלום" כהגדרתה, לבין חדילה שעניינה אי-חוקיות תשלומי החובה, הנוגעים לכלל ציבור הצרכנים. לפי הטענה, ככל שמדובר בהסדר תשלום אופציונלי המסור לשיקול דעתה של המערערת, הודעת החדילה לא בהכרח תביא לחיסכון העתידי שאותו ציין המשיב בתביעתו, הנגזר מן ההנחה כי היקף החיסכון יהא זהה לתקופה של 24 חודשים קדימה. כן נטען, כי כאשר חברי הקבוצה המיוצגת אינם צרכנים נורמטיביים, יש ליתן משקל מכריע להגנה על הקופה הציבורית, ולהימנע מפיזור עלויות על ציבור הצרכנים הנורמטיביים, שאינם נהנים מחדילת המערערת. בהקשר זה מפנה המערערת למקרה שבו, לפי הנטען, נמנע בית המשפט מפסיקת גמול ושכר טרחה, בין היתר משום שבקשת האישור הוגשה כנגד שיעור הריבית שהוטלה ביחס לתשלומי מסים שאותם לא שילמו התובע הייצוגי וחברי הקבוצה, אשר הוגדרו שם כ"סרבני מסים" הפוגעים בקופה הציבורית. בהמשך נטען, כי פסיקת גמול ושכר טרחה כאחוז מתוך החיסכון העתידי, בנסיבות שבהן נמסרה הודעת חדילה, מנוגדת לאמור בע"א 2046/10 שמש נ' רייכרט (2012) (להלן הלכת רייכרט), שלפיו בשימוש בשיטת האחוזים, שכר הטרחה יחושב כאחוז מתוך סכום קונקרטי שנפסק בפסק דין או פשרה, ולא מתוך נזק או גביה פוטנציאליים. כן נטען, כי החובה לערוך פניה מוקדמת בטרם הגשת התובענה, נובעת בראש וראשונה מחובת תום הלב המוטלת על התובע הייצוגי בניהול ההליך, חובה המקבלת משנה תוקף מקום שהתובענה הוגשה כנגד רשות, וכי יש לזקוף לחובת המשיב ובא כוחו את עובדת אי-עריכתה של פניה מסוג זה. לבסוף נטען, כי הסכומים שנפסקו בענייננו גבוהים באופן משמעותי ביחס למקובל במקרים דומים, שבחלקם אף היתה עילת התביעה זהה לזו המונחת בבסיס תביעתו של המשיב.