עע"מ 1373/14 גואטה נ' עיריית תל אביב

השופט א' שהם:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו, בשבתו כבית משפט לעניינים מינהליים (כב' השופטת ר' רונן), בת"צ 43778-01-13, מיום 6.1.2014, בגדרו נדחתה תביעתו של המערער, ועמה נדחתה בקשתו של המערער לאישור התביעה כתובענה ייצוגית נגד המשיבה.

רקע

2. ענייננו נסוב על סוגיית ההנחות בארנונה הניתנות לתושבי הרשויות המקומיות. המקור הנורמטיבי לקביעת הנחות אלו, נמצא בסעיפים 12(א)-(ג) לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי תקציב), התשנ"ג-1992 (להלן: חוק הסדרים), אשר מורה כי:

"(א)   השרים יקבעו בתקנות את שיעור ההנחה המרבי שיינתן למי שישלם ארנונה כללית בתשלום אחד בתחילת שנת הכספים.

(ב)   שר הפנים יקבע בתקנות תנאים וכללים למתן הנחות אחרות בתשלומי הארנונה הכללית, ואת שיעורי ההנחה המרביים; וכן רשאי הוא לקבוע את שיעורי ההנחה המזעריים.

(ג)   מועצה לא תפחית תשלומי ארנונה כללית אלא אם כן נתקיימו במחזיק בנכס התנאים שנקבעו בתקנות לפי סעיף זה, ובהתאם לכללים ולשיעורים שנקבעו."

          סעיף זה מקנה לשר הפנים סמכות לקבוע בתקנות, תנאים וכללים לשם מתן הנחות בתשלומי הארנונה, אשר מוענקות על-ידי הרשות המקומית. על-פי הסעיף, נדרש שר הפנים לקבוע את שיעורי ההנחה המירביים בתשלום הארנונה, אשר הרשות יכולה ליתן לתושביה. כמו-כן, רשאי שר הפנים לקבוע את שיעורי ההנחה המזעריים בתשלום הארנונה, באם רצונו בכך. בהינתן השיעורים שנקבעו, כך על-פי סעיף 12(ג), לא תהא הרשות רשאית ליתן הנחות החורגות משיעורים אלו. מאז חקיקתו של חוק הסדרים, לא הפעיל שר הפנים את סמכותו לקבוע שיעורי הנחה מזעריים. ואולם, באשר לשיעורי ההנחה המירביים בתשלום הארנונה, התקין שר הפנים את תקנות הסדרים במשק המדינה (הנחה מארנונה), התשנ"ג-1993 (להלן: תקנות ההנחות). לענייננו, מורה תקנה 2(א) לתקנות ההנחות, כי:

"מועצה רשאית לקבוע הנחה מסכום הארנונה הכללית שהוטלה באותה שנת הכספים על מחזיק בנכס שנתקיימו לגביו אחד התנאים כמפורט להלן, בשיעורים שפורטו להלן"