עע"מ 1000/11 תיאטרון ירושלים לאומנויות הבמה נ' מכון ון-ליר לקידום תרבות האדם

המשנה לנשיאה א' רובינשטיין:

א.        לפנינו מספר ערעורים הנסבים כולם על אותו נושא, ועל כן נדרשים אנו באופן מעשי לעע"מ 5542/14, התוקפת את פסק דינו של בית המשפט לעניינים מינהליים בירושלים (השופט נועם) מיום 6.7.14 בעת"מ (י-ם) 9073-08-11 מכון ון-ליר בירושלים נ' הועדה המחוזית לתכנון ובניה ירושלים (6.7.14).

רקע והליכים

ב.        בפסק הדין האמור נדחתה עתירת מכון ון-ליר כנגד החלטת הועדה המחוזית לאשר את החלטת הועדה המקומית להפקיע את חלקה 43, שעליה בנוי תיאטרון ירושלים והרשומה על שם מכון ון-ליר. הערעור נסב ביסודו על שאלה משפטית, קרי האם סעיף 189 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965, מאפשר לועדה המחוזית לאשר הפקעה על-ידי הועדה המקומית בנסיבות דנא. בית המשפט קמא השיב על השאלה בחיוב, לאחר ניתוח המסמכים הרלבנטיים, וכן בחן את טענות אי הסבירות ואי המידתיות שהופנו כנגד ההפקעה והאישור.

ג.        כאן המקום לציין כי פסק הדין נשוא הערעור הנוכחי הוא שלישי בסדרת התדיינויות בין הצדדים. החל בהן פסק הדין בה"פ (י-ם) 1140/02 עירית ירושלים נ. מכון ון-ליר (2009, השופט זילברטל), שם נדחתה תובענת העיריה נגד מכון ון-ליר להעביר אליה את הזכויות בחלקה 43 (למען התיאטרון); אך נאמר כי באפשרותה לנקוט בהליכי הפקעה. ערעור על פסק דין זה (ע"א 8532/09) נתקבל במובן זה שנרשם כי התובענה נמחקת (ולא נדחית). במישור העובדתי, כיום מחזיק מכון ון-ליר בחלקה 31, אך גם חלקה 43 נשוא ההתדיינות רשומה על שמו ועליה כאמור התיאטרון; חלקה נוספת, 45, רשומה כשטח ציבורי פתוח.

ד.        המשך ההתדיינויות היה בעת"מ (י-ם) 281/10 מכון ון-ליר נ. הועדה המקומית שפסק הדין בו (5.1.11, השופט סובל) הוא נשוא מספר ערעורים שלפנינו – עע"מ 1000/11 ועע"מ 1101/11 וערעור שכנגד בעע"מ 1101/11. העתירה הוגשה לאחר שהועדה המקומית החליטה על הפקעת החלקה מכח סעיפים 189 ו-190 לחוק התכנון והבניה, ונטען להיעדר סמכות להפקעה לפי התכנית התקפה 867 ב', אשר בה נקבע כי המגרש בו מדובר "לא ייועד להפקעה ויירשם על שם הבעלים" (הבעלים היא רשות מקרקעי ישראל). בית המשפט קבע כי אכן ההפקעה טעונה היתה אישור הועדה המחוזית, שכן המגרש לא נועד בתכנית להפקעה. מכאן הערעורים בעע"מ 1000/11 ועע"מ 1101/11 מזה ומזה. ואולם, בטרם נדונו ערעורים אלה החליטה הועדה המחוזית כי בסמכותה לאשר את ההפקעה מכוח סעיף 189 (24.5.11). לא נידרש עתה לעע"מ 1000/11 ו-1101/11 כיון שאחיזת השור בקרניו מפנה אותנו לעע"מ 5542/14, אשר כאמור תוקף את הכרעת בית המשפט לעניינים מינהליים בעת"מ 9073-08-11, שאישרה את עמדת הועדה המחוזית לעניין סמכותה ולעניין הכרעתה לגופה.

ד.        בטרם נמשיך יצוין כי אפשר רק להביע צער על כך, שגופים ציבוריים מכובדים, וכאלה הם כל הצדדים כאן, מנהלים זו השנה השלוש עשרה – שומו שמיים – מאבקים בערכאות תחת אשר יגיעו להסכמות מכובדות והוגנות. אין זה לכבוד לנוגעים בדבר.

ה.        בערעור שלפנינו נטען מטעם מכון ון-ליר, ראשית, כי אין סמכות לועדה המחוזית בנידון דידן, כיון שמעיקרא נאמר במפורש בתכנית בנין הערים 867 ב' (1986) שהשטח בו מדובר לא ייועד להפקעה, וכיון שבהפקעה הופרו התחייבויות הממשלה למכון עם הקמתו לפני קרוב לשישים שנה, שכן השטח שיוותר בידיו יהא 21 תחת 28 דונם שהובטחו לו. נטען איפוא, כי הועדה המחוזית חרגה מסמכותה כמוסד תכנון באישור ההפקעה; עוד נאמר, כי אין בהפקעה סבירות ומידתיות, ויש מקום להליך תכנון של איחוד וחלוקה, תוך שיתוקנו גבולות חלקה 31 המוחזקת על-ידי המכון בשלמותה, וחלקה 43 תוקצה לעיריה, אך חלקה 45 שאינה בנויה והמסווגת כאמור כשטח ציבורי פתוח תוקצה למכון. סיכומי הועדה המחוזית לא הוגשו בשל עיצומי הפרקליטות, אך הפרקליטות הודיעה בדיון בפנינו כי היא מאמצת את פסק הדין קמא, וסבורה כי לועדה המחוזית היתה הסמכות לפי סעיף 189 לאשר את ההפקעה, וכן כי אין בהפקעה דופי.

ז.        הועדה המקומית והעיריה טענו בדיון כי הסמכות להפקעה קיימת, שכן גם אם השטח לא היה מיועד להפקעה, סעיף 189 הוא המאפשר לועדה המקומית הפקעת קרקעות שאינן מיועדות להפקעה, וזאת באישור הועדה המחוזית מקום שמדובר במטרה ציבורית. עוד נטען כי ההפקעה מידתית, כי מכון ון-ליר לא שילם בעד הקרקע, וכי יש לתת תוקף למצב שבשטח בו התיאטרון הוא המחזיק בחלקה 43. נטען עוד, כי ההחלטה סבירה שהרי באה אך להתאים את המצב הרישומי למצב בשטח.

ח.       מטעם תיאטרון ירושלים נטען בדומה לטענת הועדה המקומית והעיריה הן באשר לסמכות הן באשר לעילות המינהליות האחרות.