עע"ם 8329/14 עיריית קרית אתא ואח' נ' נילי קורן ואח'

השופט ע' פוגלמן:

           בעל חוב לרשות מקומית מבקש שתנפיק לו אישור הדרוש לשם העברת זכויות במקרקעין, אך זו מסרבת לעשות כן עד שיפרע את חובו הישן כלפיה. מתי ייקבע כי החוב התיישן או כי הרשות השתהתה בגביית החוב עד שאין היא יכולה עוד לדרוש את סילוק החוב כתנאי למתן האישור? זו השאלה הטעונה הכרעה במקרה שלפנינו.

רקע והליכים קודמים

1. המשיבות, המתגוררות שנים רבות באוסטרליה, ירשו נכס מקרקעין בקריית אתא (להלן: הנכס) מאביהן המנוח. בשנת 2010 מכרו המשיבות את זכויותיהן בנכס לצד ג' (להלן: הקונה). לצורך העברת זכויותיהן בנכס לקונה פנו המשיבות למערערות (להלן ביחד: העירייה) בבקשה לקבלת אישור על סילוק חובות. אישור זה, לפי סעיף 324 לפקודת העיריות [נוסח חדש] (להלן: פקודת העיריות), נדרש לשם העברת הנכס על שם הקונה (להלן גם: האישור). העירייה סירבה להנפיק את האישור המבוקש נוכח טענתה לקיומו של חוב ישן – שעניינו ארנונה והיטלי תיעול וסלילת רחובות (להלן גם: ההיטלים) – על שם המשיבות ועל שם אביהן המנוח, ובהמשך, ביום 11.12.2012, אף הטילה עיקול על הנכס לצורך מימוש החוב. בעקבות זאת עתרו המשיבות לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה בבקשה שזה יורה על ביטול הליכי הגבייה ויוציא מלפניו צו נגד העירייה אשר יחייבה להנפיק את האישור הנדרש לצורך העברת הזכויות בנכס לקונה.

2. בית המשפט (כב' השופטת י' וילנר) קיבל את העתירה במלואה. תחילה עמד בית המשפט על כך שחוב המשיבות התיישן לכל המאוחר בשנת 2010. נקבע כי עילת התביעה של העירייה כלפי המשיבות בהתייחס להיטלי התיעול והסלילה נוצרה בשנת 1998 ולכל המאוחר בשנת 2003 (שכן עבודות התיעול והסלילה בוצעו בשנים 2003-1998). ממועד היווצרות העילה ועד למועד הטלת העיקול ביצעה העירייה פעולת גבייה אחת בודדת – משלוח הודעת דרישה בשנת 2005. העירייה לא הוכיחה כי המשיבות קיבלו את הדרישה, ומכל מקום אין מדובר בביצוע פעולות ממשיות לגביית החוב. עוד הוטעם כי משנת 2005 ועד להטלת העיקולים בשנת 2012 (לאחר פניית המשיבות לקבלת אישור) חלפו שנים רבות שבהן לא נקטה העירייה פעולות גבייה ממשיות. משהעירייה שקטה של שמריה ולא פעלה לגביית החוב "באופן רציני וממשי" – הרי שזה התיישן טרם הטלת העיקול על הנכס (בשנת 2012). עוד דחה בית המשפט את טענת העירייה כי מקום מושבן של המשיבות – אוסטרליה – היקשה עליה לנקוט בהליכי גבייה נגדן. נקבע כי בפועל עובדה זו לא מנעה מהעירייה להטיל עיקול על הנכס, ולא הוכח או נטען כי הייתה מניעה כלשהי להטיל את העיקול קודם לכן. הודגש בהקשר זה כי העירייה ידעה כי המשיבות מיוצגות בארץ על ידי בא כוח, וניתן היה לשלוח את הודעת הדרישה באמצעותו. בשולי הדברים דחה בית המשפט את טענת העירייה כי נפל שיהוי בהגשת העתירה, משלא הוכח כי המשיבות ידעו על אודות קיומו של החוב אלא לאחר שבקשתם לקבלת האישור נדחתה; ועוד נדחתה טענת העירייה להיעדר סמכות עניינית של בית המשפט. נוכח כל אלה הורה בית המשפט לעירייה למסור לידי המשיבות, תוך 15 ימים מיום קבלת פסק הדין, את האישור הנדרש.

           להשלמת התמונה יוער כי בקשת העירייה לעיכוב ביצוע פסק הדין, שהוגשה לצד ערעור זה, נדחתה בהחלטה מיום 6.1.2015. כעולה מטענות הצדדים, בהמשך לכך קיימה העירייה את פסק הדין והמציאה למשיבות את האישור הנדרש לשם רישום הנכס על שם הקונה – וזה אמנם נרשם על שמו בפועל.

הערעור

3. בראשית ערעורה נדרשה העירייה לטענות הסף שנדחו בבית משפט קמא. לדברי העירייה, בית המשפט נעדר סמכות עניינית להכריע בעתירה, שכן אין במקרה דנן כל החלטה מינהלית אשר נגדה מתבקשים סעדים. בנוסף נטען כי לא היה מקום לדחות את הטענה שלפיה דין העתירה להידחות מחמת השיהוי שנפל בהגשתה. העירייה גורסת כי הזכויות בנכס הועברו על שם המשיבות בשנת 1997 על פי צו קיום צוואה, ומכאן שהחל ממועד זה ידעו המשיבות על חוב הארנונה הרובץ על הנכס. עוד בעניין השיהוי נטען כי ביום 23.11.2011 קיבלו המשיבות מכתב תשובה מהעירייה ובו פירוט חובן וחוב אביהן המנוח, ומאז ועד להגשת העתירה חלפו כשנתיים. בנסיבות אלו, כך העירייה, יש לומר כי המשיבות השתהו, שיהוי אשר גוזר את גורל העתירה לדחייה. במישור טענות הסף מוסיפה העירייה כי היה על המשיבות לפנות למנהל הארנונה בהשגה על חיוב זה, ומשלא עשו כן הרי שלא מיצו הליכים ודין עתירתן היה להידחות מטעם זה; וכי היה על בית משפט קמא לדחות את העתירה נוכח חוסר תום לב וחוסר ניקיון כפי המשיבות, אשר העלו במסגרת סיכום טענותיהן טענות חדשות, הציגו לבית המשפט מצג כוזב כאילו לא ידעו על חוב הארנונה ואף ניסו להטעות את בית המשפט בעניינים עובדתיים שונים.