עע"ם 2748/15 מי אביבים 2010 בע"מ נ' עיריית תל אביב-יפו

1. בקשה על-פי תקנה 43(ב) לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), תשס"א-2000 לעיכוב ביצוע פסק הדין של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כב' השופטת י' שיצר) מיום 19.3.2015 בת"צ 21832-02-12, ת"צ 21899-02-12 ות"צ 10343-03-13, במסגרתו התקבלו במאוחד תביעותיו הייצוגיות של המשיב נגד המבקשות, כמפורט להלן.

רקע

2. המשיב הגיש נגד המבקשות שלוש תובענות יצוגיות, שתיים נגד עיריית תל אביב-יפו (להלן: "העירייה"), ואחת נגד מי אביבים 2010 בע"מ (להלן: "מי אביבים"). עניינן של שלוש התביעות אחד, והוא – אופן חישוב הוצאות הגביה בגין חובות שונים בהתאם לרף המקסימאלי שנקבע בתקנות המיסים (גבייה) (קביעת הוצאות מירביות), תשע"א-2011 (להלן: "תקנות הגבייה"). התביעה נגד מי אביבים עסקה בגביית חובות מים, ואילו התביעות נגד העירייה סבו סביב גביית חובות בגין דוחות חניה וחובות ארנונה. השאלה המשפטית אשר עמדה לפני בית המשפט המחוזי היתה האם מוסמכות המבקשות לגבות מכל החייבים שלא שילמו את חובם סכום הוצאות אכיפה אחיד וקבוע השווה לסכום המקסימאלי הנקוב בתקנות הגבייה, כפי שסברו המבקשות, או שמא הן רשאיות לגבות אך רק הוצאות ישירות שהוצאו בפועל בגין משלוח התראות החוב, ונאסר עליהן לכלול עלויות עקיפות נוספות, דוגמת שכר פקידי העירייה, כפי עמדת המשיב.

3. לאחר שאושרו התובענות הייצוגיות על-ידי בית המשפט המחוזי והדיון בהן אוחד, נעתר בית המשפט בפסק דין מיום 19.3.2015 לתובענות, וקבע כי הוצאות האכיפה שגבו המבקשות נגבו ביתר, ללא סמכות שבדין. בפסק דינו התבסס בית המשפט המחוזי על נוסח תקנות הגבייה התקפות, בהן נקבע כי על הוצאות הגבייה לכלול אך ורק את ההוצאות הישירות שהיו כרוכות בהפעלת אמצעי האכיפה, דוגמת הוצאות משלוח התראת החוב בדואר. זאת, בניגוד לנוסח התקנות הקודמות – תקנות המסים (גביה) (קביעת הוצאות שהוצאו בנקיטת אמצעי אכיפה), תשנ"ג-1993, בהן לא נכללה מגבלה דומה. אשר לטענתן החלופית של המבקשות, לפיהן נכלל שכר הפקידים העוסקים בהפקת התראות כחלק מאותן הוצאות ישירות, הפנה בית המשפט המחוזי לדיונים שהתקיימו במסגרת הליך אישור התקנות בוועדה המשותפת לוועדת החוקה, חוק ומשפט וועדת הכספים, מהן נלמד כי הוצאות אלו הן בגדר הוצאות עקיפות, ואין לחייב בגינן את החייבים.

4. על יסוד האמור, ניתח בית המשפט המחוזי כל אחת מהתובענות, סכומי הגביה שנכללו בהן ומרכיביהן השונים, כגון עלות הממשקים למאגרי מידע (איתור כתובת החייב במשרד הפנים), עלויות סליקה, עלויות מחשוב, דרישת תשלום ראשונה בדואר רשום וכיוצא באלה, וקבע ביחס לכל אחת מהן האם היא נכללת בהגדרה של "עלות ישירה" אם לאו. את סכום ההשבה הכולל בגין התובענות נגד העירייה העריך בית המשפט, בהתבסס על הנתונים שלפניו, בסך של כ-4,300,000 ₪. אשר לאופן ההשבה שם בית המשפט המחוזי את לבו לקושי הקיים לאתר את חברי הקבוצה ולעלות הכרוכה בהליך זה, וכן להערכת סכום ההשבה הנמוך המגיע לכל אחד מהם. לאור זאת קבע כי תתאפשר השבה פרטנית לכל אחד מחברי הקבוצה, באופן שכל אחת מהמבקשות תפרסם במשך חודשיים את עיקרי פסק הדין בתקשורת ובאתר האינטרנט, ותאפשר לכל תושב שנגבו ממנו הוצאות גבייה ביתר לפנות אליה ולקבל החזר בשיעור מלא. ביחס ליתרת הכספים שלא תידרש קבע בית המשפט כי מי אביבים תשתמש בסכום הכסף הנותר למטרת מחיקת חובות מים של קשישים עריריים ונזקקים, וכי העירייה תקדיש את היתרה להקמת מתקני משחקים לילדים בשכונות מצוקה בעיר (ביחס לתובענת הארנונה), ולהכשרת מגרש חניה חדש, ולחלופין לתרומה לעמותה לשם גיבוש תכנית יעודית להעמקת התודעה של חניה נכונה (ביחס לתובענת החניה). אשר לגמול ושכר טרחה לתובע הייצוגי ובא כוחו, שקל בית המשפט המחוזי את השיקולים השונים העומדים בבסיס העניין, ובסופו של דבר העמיד את הגמול לתובע על סך 250,000 ₪, וכמו כן פסק לבא כוחו שכר טרחה בסך של 750,000 ₪.

5. המבקשות הגישו לבית משפט זה, כל אחת בנפרד, ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי, ועל הפרשנות המחמירה שהעניק, לדעתן, לנוסח תקנות הגביה. הטענות העומדות בבסיס שני הערעורים דומות, ואעמוד עליהן בקצרה. לטענת המבקשות, מבחינת לשון התקנות ותכליתן עולה כי המבחן העיקרי שעמד בבסיס תקנות הגביה הוא מבחן סבירות ההוצאה, ולא מבחן ההוצאה המעשית בפועל בגין כל פעולה ופעולה. לחלופין, כך נטען, כוונת מחוקק המשנה היתה ונותרה לכלול את שכרם של הפקידים המטפלים כחלק מהוצאות הגביה הישירות. כמו כן נסמכות המבקשות על קביעות סותרות שניתנו על-ידי בתי משפט מחוזיים אחרים בנושא, אשר ערעורים עליהן תלויים ועומדים לפני בית משפט זה. המבקשות מוסיפות וטוענות במסגרת הערעור טענות שונות בדבר חוסר בהירות בפסק הדין, אי-דיוק בחישוב עלויות חלק מהרכיבים, וכן בקושי ליישום מנגנון הגביה שנקבע. עוד הן מלינות על גובה הגמול ושכר הטרחה שנפסק למשיב ולבא-כוחו.

עיקרי טענות הצדדים

6. בד בבד עם הגשת ערעורן של כל אחת, הגישו המבקשות בקשות לעיכוב ביצוע – אשר הדיון בהן אוחד, בהחלטתי מיום 22.4.2015. גם הטענות במסגרת זו חופפות במידה רבה. ראשית טוענות המבקשות כי סיכויי הערעור להתקבל גבוהים המה, בהתחשב בטענות שפורטו לעיל. ואולם עיקר טענותיהן של המבקשות נוגע למאזן הנוחות. לדברי המבקשות, ניצבים אנו במצב שבו עליהן לפתוח בהליך השבה פרטני מורכב ויקר לקבוצה המונה מאות אלפי אנשים, כאשר מדובר בהשבת סכום נמוך של עשרות שקלים בודדים לאדם לכל היותר. לטענתן, בהתחשב בשיעור הסכום הנמוך, לא יגרם לכל אחד מחברי הקבוצה נזק בלתי הפיך אם ביצוע פסק הדין יעוכב. מנגד, ככל שלא תתקבל בקשתן, יגרם למבקשות נזק בלתי הפיך, שכן הן יתקשו לגבות בחזרה את סכומי הכסף המושבים – זאת בשל מספר החייבים, עלות הליך ההשבה, ובהתחשב בעובדה שמדובר בחייבים אשר הוכיחו בעבר כי הם מתחמקים מתשלום חובותיהם. הוא הדין, לטענת המבקשות, גם ביחס לחיובים בעין שנפסקו נגדן בכל הנוגע לשימוש ביתרת הסכום שלא נדרש על-ידי קבוצת התובעים. המבקשות מפנות גם לכך שמדובר בגופים ציבוריים, וכי הנזק אשר יגרם להם יועמס בהכרח על כתפי הציבור כולו.

7. מנגד, מתנגד המשיב לקבלת הבקשה וטוען כי אין הצדקה לעיכוב ביצוע פסק הדין. לטענת המשיב, הכלל הוא כי ביצוע פסק דין לא יעוכב בעקבות הגשת ערעור, וכי הדבר יֵעשה במצבים חריגים בלבד, בעיקר מקום בו מדובר בפסק דין כספי. לדידו, מאזן הנוחות נוטה דווקא לרעת המשיבות. אשר לעיכוב ביצוע רכיב הגמול ושכר הטרחה, טוען המשיב כי המבקשות כלל לא טענו, וקל וחומר שלא הוכיחו, כי יקשה עליו להשיב להן את הכספים, ככל שבערעור תהיה ידן על העליונה. אשר לרכיב ההשבה הקבוצתית בפסק הדין, טוען המשיב כי אין קושי בהשבה זו, שכן המבקשות יודעות באופן חד-משמעי את זהותם של חברי הקבוצה ואת כל הפרטים הנדרשים לצורך ביצוע פסק הדין. לטענתו, מנגנון ההשבה הנכון במקרה זה היה לזכות את חברי הקבוצה בחשבון המים או הארנונה החודשי בסכום שנגבה מהם ביתר. באופן דומה, טוען המשיב, יוכלו המבקשות לחייב את הסכום האמור דרך החשבון ככל שיתקבל הערעור. המשיב סבור כי מנגנון ההשבה שנפסק במסגרת פסק הדין בטעות יסודו, וכי היה על בית המשפט לקבוע שהכספים יושבו באופן האמור ללא צורך בפניה יזומה מצד חברי הקבוצה, ובעניין זה הודיע גם כי בכוונתו להגיש ערעור על פסק הדין לבית משפט זה. נוסף לכך, טוען המשיב, כי גם בהתחשב בצורך בפניה יזומה ולאור תקופת ההשבה הארוכה שקצב בית המשפט המחוזי להשבה זו, כשנתיים ימים, אין למעשה כל צורך אמיתי בעיכוב ביצוע פסק הדין. אשר לסיכויי הערעור להתקבל, מבקש המשיב לדחות את טענותיהן של המבקשות והוא תומך את יתדותיו בפרשנות בית המשפט המחוזי לתקנות הגביה. דברים דומים טוען המשיב גם ביחס לגובה החיוב, לאי- הבהירות הנטענת בפסק הדין או לקשיים ביישומו. לאור האמור, סבור המשיב כי יש לדחות את הבקשות לעיכוב ביצוע.

דיון והכרעה

8. לאחר שעיינתי בבקשה ובתגובות המשיבים ונתתי דעתי על נימוקיהם, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל באופן חלקי.