עע"ם 2653/13 חיים חדידא נ' עמידר החברה הלאומית לשיכון בישראל בע"מ

הנשיאה מ' נאור:

1.        לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר שבע בשבתו כבית משפט לעניינים מנהליים (הנשיא י' אלון), במסגרתו נדחתה עתירתו של המערער להכיר בו כ"דייר ממשיך" ולאפשר לו להמשיך להתגורר בדירה הציבורית שבה התגורר אביו המנוח.

הרקע להליך

2.        אביו המנוח של המערער התגורר, עד לפטירתו ביום 29.11.2010, בדירה ציבורית בבאר שבע, ששכר מהמשיבה 1. מדובר בדירה בת חמישה חדרים, שגודלה 84 מ"ר, הממוקמת בקומת הקרקע (להלן:הדירה). לאחר פטירת אביו, ביקש המערער להמשיך להתגורר בדירה, מכוח היותו "דייר ממשיך" לטענתו. אחד התנאים להכרה במערער כ"דייר ממשיך" – ועל כך ארחיב בהמשך – הוא כי המערער התגורר בדירה ברציפות במשך ארבע השנים שקדמו למותו של אביו. אולם מיום 21.5.2005 ועד ליום 20.11.2008 ריצה המערער מאסר בכלא דקל. גם לאחר שסיים המערער לרצות את עונשו, ערכו נציגי המשיבה 1 בביתו של המנוח ביקורים, ביום 9.2.2009 וביום 27.4.2010, מהם עלה שהמנוח התגורר לבדו בדירה (להלן: ביקורי המעגל). במועד האחרון אף חתם המנוח על תצהיר לפיו הוא התגורר בגפו.

3.        בהסתמך על נתונים אלה, דחתה ועדת האכלוס המחוזית את בקשתו של המערער להכרה כ"דייר ממשיך" ביום 1.2.2011. ביום 31.7.2011 דחתה ועדת האכלוס העליונה את ערעורו של המערער (להלן:ההחלטה המקורית). לטענת המערער, הוא הגיש בקשות נוספות להכיר בו כ"דייר ממשיך" ביום 24.1.2012 וביום 8.2.2012 (להלן: הבקשות המאוחרות). לאחר שבקשותיו נדחו במסגרת ההחלטה המקורית, תבעה המשיבה 1 את פינויו של המערער מהדירה (תא"ח 30502-10-11). אין מקום להאריך בפרטיו של הליך זה, אך יש לציין כי במסגרתו הגיעו הצדדים להסכמה דיונית – אשר ניתן לה תוקף של החלטה – לפיה המשיבה 1 תעביר לידי המערער, בין היתר, תשובה פורמאלית באשר לפנייתו מיום 24.1.2012 להכיר בו כ"דייר ממשיך", ולאחר מכן ישקול המערער הגשת עתירה מנהלית (להלן: ההסכמה הדיונית). לאחר שהמשיבה 1 מסרה את תגובתה הפורמאלית, לפיה על מנת להמשיך את הטיפול בבקשות המאוחרות של המערער עליו להנפיק תעודת זכאות חדשה, הוגשה ביום 29.1.2013 העתירה מושא הערעור שלפנינו.

4.        בית המשפט קמא דחה את העתירה. ראשית, קבע בית המשפט כי העתירה לוקה בשיהוי כבד, כיוון שהוגשה כשנה וחצי לאחר החלטתה של ועדת האכלוס העליונה מיום 31.7.2011. שנית, קבע בית המשפט כי המערער אינו זכאי למעמד של "דייר ממשיך". זאת לנוכח ביקורי המעגל ותצהירו של האב המנוח, המלמדים כי בשנים 2009 ו-2010 לא התגורר המערער בדירה. בנוסף, דחה בית המשפט קמא את טענתו של המערער כי תקופת המאסר שריצה אינה קוטעת את רציפות הדיור הנדרשת. הרחבה פרשנית לפיה תקופת מאסר היא בגדר היעדרות קצרה וארעית שאינה קוטעת את הרציפות הנדרשת, כך נקבע, אינה מאזנת כנדרש את תכליות הדיור הציבורי.

ההליך לפני בית משפט זה

5.        המערער טען כי עתירתו לא לקתה בשיהוי, וזאת בהסתמך על ההסכמה הדיונית. לטענתו, הסעד הנדרש על ידו בעתירה היה קבלת תשובה פורמאלית בעניין הבקשות המאוחרות, ומכל מקום ההחלטה המקורית לא הובאה כלל לידיעתו, אלא לאחר שהחל הליך הפינוי. המשיבים טענו מנגד כי המערער נפגש ביום 26.12.2011 עם נציג אכלוס שעדכן אותו בדבר ההחלטה המקורית בעניינו, וכי בתשובה הפורמלית לבקשות המאוחרות אין כדי לשנות מההחלטה המקורית. המערער הוסיף וטען כי לא היה מקום ליתן משקל לתצהירו של האב המנוח, אשר ניתן שעה שסבל ממחלת הסרטן, ולא היה מקום להעדיפו על פני תצהירים שמסרו חבריו ומכריו של המערער, לפיהם התגורר המערער בדירה. עוד טען המערער כי תקופת מאסרו מהווה היעדרות קצרה, ארעית ולא רצונית אשר אינה קוטעת את רציפות המגורים הנדרשת לשם הכרה בו כ"דייר ממשיך". המשיבים, לעומת זאת, סמכו ידיהם על קביעותיו של בית המשפט קמא.

6.        בדיון על פה שהתקיים לפנינו הצענו לצדדים מתווה פשרה. לפי המתווה המוצע, יבחנו המשיבים את האפשרות להציע למערער דירה ציבורית חלופית קטנה יותר, וזאת לנוכח גודלה של הדירה והיותה דירת קרקע – עובדות המאפשרות לשכן בה משפחות בנות 11-7 נפשות, ובהן בעלי מוגבלויות. לאחר גלגולים שונים, הודיעה המשיבה 1 כי הציעה למערער דירה בבאר שבע, בגודל 42 מ"ר שבה שני חדרי שינה, אך המערער סירב לקבלה משום שהיא ממוקמת בקומה השנייה ולא בקומת הקרקע. ניתנה לצדדים ארכה נוספת ללבן ביניהם את נושא הפשרה, אולם הצדדים הודיעונו כי לא הגיעו להסכמה.