עסור נ' דסקל ואח'

פסק דין

בפני תביעה כספית על סך 11,000 ₪, הנסובה על נזקי רכוש שנגרמו במהלך תאונה מיום 3.10.11 בין רכבו של התובע ורכבה של נתבעת 1 (להלן: "האירוע" ו"הנתבעת", לפי העניין). נתבעת 2 ביטחה את רכב של הנתבעת.

סכום התביעה הורכב מנזקו של התובע בסך 6,934 ₪ בהתאם לחוות דעת שמאית שהוגשה, שכר טרחתו של השמאי בסך 580 ₪, ונזקים עקיפים בסך כולל של 3,500 ₪ בגין אבדן זמן, עוגמת נפש, שכר טרחת עו"ד לשם הגשת התביעה ונסיעות ו"הוצאות".

לטענת התובע, בעת שרכבו עמד בעלייה ברחוב רמת שרת בירושלים, הידרדר רכבה של הנתבעת, שהיה מרוחק כחמישה עשר מטרים מקדמת רכבו לכיוונו, עד שפגע ברכבו, בצידו הימני (ראו בכתב התביעה, בעמ' 1 – 3 לפרוטוקול ובהודעתו לחברת הביטוח, מיום 3.10.11). כתוצאה מכך נגרם לרכבו של התובע נזק במוקד חזית ימני, שהצריך בין היתר החלפת פגוש קדמי.

לטענת הנתבעים, אזל הדלק ברכבה של הנתבעת, וכתוצאה מכך הזיזה את רכבה לאחור לכיוון המדרכה, על מנת לא להפריע לעוברים והשבים. בכתב ההגנה הכחישה הנתבעת כי היא שגרמה לפגיעות ברכבו של התובע. נטען, כי עסקינן בנזקים ישנים שנגרמו כתוצאה מפגיעות קודמות. בין היתר, אף נטען, כי לכל היותר אושר לתשלום על ידי השמאי מטעם התובע סך של 5,978 ₪. הואיל, ולטענת הנתבעים, רכבה של הנתבעת הידרדר במהירות נמוכה ובשים לב לכך שרכבה קטן מזה של התובע, אין זה סביר כי כתוצאה מהאירוע נגרם לתובע נזק של מעיכה בחזית הימנית של רכבו, בעוד שלרכבה שלה נגרם לכל היותר שפשוף קל. לפיכך מסתברת המסקנה כי אין מדובר בפגיעה חדשה, כי אם בפגיעות ישנות.

שמעתי את הצדדים ועיינתי בכלל כתבי הטענות ומסמכי תיק התביעה, על צרופותיהם. לאחר שבחנתי את מכלול מסמכי התביעה אני מעדיף את גרסת התובע על פני גרסת הנתבעת, הן באשר לאחריות לקרות האירוע, והן באשר לזיקה שבין האירוע ובין הנזקים שנגרמו לרכב התובע.

אין מחלוקת, כי ברכבה של הנתבעת אזל הדלק וכי כפועל יוצא, יהיו שיקולי הנתבעת אשר יהיו, גרמה לנסיעה לאחור של רכבה. במצב דברים שכזה, ברי כי הוטלה על הנתבעת, אשר בהיעדר דלק ברכב ספק אם יכולה היתה לשלוט בו כדבעי (וממילא לא הוכח כי יכולה היתה לשלוט בו באופן אקטיבי באופן שכזה), חובת זהירות. אולם גרסתה של הנתבעת באשר לקרות האירוע היתה מעורפלת. שכן לכל היותר מצאנו בעיקר גרסותיה הכחשה גורפת של גרימת הנזק וטענה, קונספירטיבית במהותה (ומשכך מצריכה גם נטל שכנוע של ממש) באשר להיעדר הזיקה שבין הנזק לרכב התובע ובין האירוע.

התרשמתי שהנתבעת ביכרה בחקירתה הנגדית לגמד את אחריותה בקשר עם מעורבותה באירוע. כך, לא ידעה לספר האם השריטות שניכרו בכנף השמאלית האחורית של רכבה (הן התמונות שביכרה להגיש) קרו לפני האירוע אם לאו (ראו למשל בעמ' 5 לפרוטוקול). כך, חרף העובדה שלגרסתה היא אזל ברכבה הדלק, טענה, כי איננה יודעת האם הרכב היה כבוי בעת הנסיעה (עמ' 4 לפרוטוקול), טענה שיקשה עלי לקבל. שכן בהנחה שאמנם כטענת הנתבעת אזל הדלק ברכב, ספק גדול ובוודאי שהתובעת לא השכילה לשכנע, כי מנוע בעירה פנימית מסוגל לפעול בהיעדר דלק. ממילא, תמוה מדוע ביקשה הנתבעת לדרדר לאחור את רכבה, אם מנועו פעל כך שעל פניו יכולה היתה לנסוע בכיוון הנסיעה ובכך לא ליצור סיכון פוטנציאלי הנובע מנסיעה לאחרו. כך, ולבסוף, לא מסרה הנתבעת גם בחקירתה הנגדית גרסה קוהרנטית ואחידה באשר לשאלה האם רכבה פגע ברכב התובע בעקבות דרדורו של רכבה לאחור, שכן בעוד שבעיקרה נשענה גרסתה על אי סבירות קרות הנזק שנתבע ובהודעתה מיום 4.10.11 טענה, למשל, כי לא הרגישה שום מכה ונמנעה מלציין במפורש האם אמנם פגעה ברכב התובע, בחקירתה הנגדית לבסוף טענה במישרין, כי לא פגעה בו כלל (עמ' 4 שורה 31 לפרוטוקול). לא מצאתי הסבר קוהרנטי לשאלה מדוע לא ציינה הנתבעת עוד בהודעתה את גרסתה הקונקרטית לעניין אי הפגיעה ברכבו של התובע. בנסיבות אלה, כאמור, אני מעדיף את גרסתו של התובע וקובע, כי רכבה של הנתבעת פגע ברכבו עת הדרדר רכבה לאחור, וגרם לו לנזקים בחזית הימנית של רכבו. שעה שחזית המחלוקת – הן לעניין קרות האירוע והן לעניין הנזקים הנטענים, אוחזת הכחשה כללית וגרסת הנתבעת איננה מתייחסת בעיקרה לאפשרות שמא יש להטיל על התובע רשלנות תורמת, יש לקבוע כי האחריות לפתח התאונה מוטלת במלואה על הנתבעת.

באשר לנזקים הנטענים וסבירותם, הרי שהנתבעות לא צירפו כל ראיה או כל חוות דעת מומחה (בין אם בוחן תנועה, שמאי רכב, מומחה מתחום הפיסיקה השימושית, התנהגות החומר או כל מומחה אחר), שתוכל לשכנע, כי עסקינן בנזק שסבירות היתכנותו כתוצאה מפגיעת רכב מסוגה, בהתחשב בסוג רכבו של התובע, קלושה היא. הנתבעת אף לא הציגה כל ראיה, אשר תשכנע, כי החומר הימנו עשוי פגוש רכבו של התובע אינו מאפשר נזק מעיכה דוגמת זה שנצפה בתמונות שהוצגו. הנתבעת אף טענה בחקירתה הנגדית (עמ' 3 לפרוטוקול), שהתובע ציין בפניה במהלך האירוע, כי פגוש רכבו עשוי חומר פלסטי. לפיכך חזקה שיכולות היו הנתבעות להביא ראיות בהקשר זה מבעוד מועד. בית המשפט איננו בבחינת מומחה להתנהגות חומרים בסיטואציות שונות ואינו קובע ממצאים עובדתיים הצריכים הוכחה או מסקנות פוזיטיביות, על יסוד דדוקציה שלא עמדה במבחן הבאת הראיות ונטל השכנוע. גם אם לכאורה ניכרו על רכבה של הנתבעת נזקי שפשוף, הרי שלא הוצגה כל ראיה של ממש אשר יש בה כדי לשכנע בדבר אי סבירות היתכנות הנזקים ברכבו של התובע, במוקד החזית הימני שבגינו נתבע הסעד הכספי העיקרי. אף לא הוצגה כל ראיה של ממש שיש בה כדי לשכנע, כי הסכום שנישום בגין עלות תיקון הנזק, קרי 5,978 ₪ (לא כולל מע"מ) אינו סביר בהתחשב בסוג הרכב ומצבו הקונקרטי. בנסיבות אלה לא מצאתי כל עילה לסטות מן הממצאים שנקבעו בחוות דעת השמאי. גם שכר טרחתו של השמאי, כפי שנתבע, אינו חורג מהסביר.

יחד עם זאת, לא מצאתי לפסוק לתובע את הנזקים העקיפים שתבע, שכן אלו לא הוכחו (גם לא עגמת הנפש שככלל ספק אם בנסיבות האירוע יש מקום להידרש לה ושכר טרחת עורך הדין בגין הגשת התביעה, שאין מקום לפסקו בנפרד משכר טרחת עורך הדין הכולל).

העולה מכלל האמור לעיל הוא, כי התביעה מתקבלת בעיקרה באשר לנזקים הישירים שתבע התובע. לפיכך, ישלמו הנתבעות, ביחד ולחוד, לתובע סך כולל 7,514 ₪, כערכם ביום הגשת התביעה. כן ישיבו הנתבעות לתובע את סכום אגרת המשפט ששולמה ויישאו בשכר טרחת עורך-דינו בסך כולל (שלא יתווסף לו מע"מ) של 1,800 ₪. כלל הסכומים האמורים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום מתן פסק הדין ועד למועד התשלום בפועל.

תואיל המזכירות להמציא פסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ד תמוז תשע"ב, 04 יולי 2012, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: