עסאף נ' המוסד לביטוח לאומי

פסק דין

1.ביום 15.11.11 הגיש התובע התביעה שבפנינו, כנגד מכתב דחייה מיום 21.8.08 בו נדחתה תביעת התובע לתשלום דמי פגיעה בגין פגיעה בעבודה ביום 7.8.07.

2.הנתבע הגיש בקשה לדחייה על הסף, מחמת התיישנות.

לטענת הנתבע, המועד להגשת התביעה כנגד מכתב הדחייה מיום 21.8.08 חלף זה מכבר וזאת בהתאם לתקנה 9(ב) לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) תש"ל – 1969.

הנתבע מציין, כי התביעה נדחתה עקב אי המצאת פרטים, וכי אם יומצאו המסמכים הנדרשים תבחן התביעה לגופה, ויראו במועד המצאת המסמכים כמועד הגשת התביעה.

3. לטענת התובע, בזמנו לא היה מיוצג ומשיקולי צדק, יש לדחות הבקשה לדחייה על הסף ולאפשר לתובע למצות זכותו ולדון בתביעתו לגופה.

לחילופין טוען התובע, כי בעקבות פניותיו המחודשות לנתבע ב – 4/11, התקבלה תשובת הנתבע מיום 18.5.11 בה יש לראות כהסכמה להארכת המועד להגשת התביעה ולהארכת תקופת ההתיישנות כאמור בסעיף 9 לחוק ההתיישנות.

4.במכתב מיום 18.5.11 נכתב:

"במענה לפנייתך מיום 18.4.11

מדחיית התביעה של מרשך שבנדון ב – 12.8.08 חלפו כשלוש שנים.

כאמור במכתב הדחייה המצ"ב ניתן לפנות לבית הדין".

5.בתשובה לטענת התובע טוען הנתבע כי במכתב מיום 18.5.11 אין כל הודאה בזכות התובע אלא חזרה על דחיית תביעתו והפנייתו לאפשרות הגשת תביעה לבית הדין.

הכרעה:

6.נקדים ונאמר, כי אין בפי התובע כל טענה אשר יש בה להצדיק הגשת תביעתו לבית הדין באיחור כה רב.

תקנה 1 לתקנות הביטוח הלאומי (מועדים להגשת תובענות) התש"ל -1969 קובעת, כי תביעה נגד הנתבע תוגש לבית הדין תוך 6 חודשים מיום מסירת ההודעה לתובע.

כבר נפסק, כי לבית הדין אין סמכות להאריך המועדים שנקבעו בתקנות בדבר מועדים להגשת תובענות וערעורים (דב"ע מ"ט / 170-0 אוריאל פרת נ' המוסד, פד"ע כ"א 132, דב"ע כ"א 156-0 יעקב זילברמן נ' המוסד).

הטענה כי התובע לא היה מיוצג בשעתו אינה עילה המצדיקה הארכת תקופת ההתיישנות.

7.סעיף 9 לחוק ההתיישנות התשי"ח – 1958 קובע:

"הודה הנתבע, בכתב או בפני בית משפט, בין בתוך תקופת ההתיישנות ובין לאחריה, בקיום זכות התובע תתחיל תקופת ההתיישנות מיום ההודאה; ומעשה שיש בו משום ביצוע מקצת הזכות, דינו כהודאה לעניין סעיף זה".

8.ברע"א 9041/03 עבדו בטחיש נ' מ"י נפסק: