עסאם נ' דגלדטי

פסק דין

מבוא וטענות הצדדים

לפני תובענה שטרית על שיק בסך 50,000 ₪, שזמן פירעונו 15.4.08.

הנתבע טוען כי השיק נגנב ממנו, כשהוא ריק; והחתימה וכל הפרטים שנרשמו עליו – נרשמו על ידי אחר. כלומר, הנתבע טוען כי השיק לא הוצא על ידיו ולא נחתם על ידיו, ועל-כן אין הוא חב בגינו.

התובע טוען כי הנתבע מסר את השיק לחייב השני בתיק ההוצל"פ, מר אמג'ד מצארוה ('אמג'ד'), אשר סיחר את השיק לתובע; וכי הנתבע אישר טלפונית לתובע כי השיק תקין, וייפרע על ידי הנתבע, בטרם פרט התובע את השיק לאמג'ד, בהסתמך על מצג זה של הנתבע.

הנתבע מכחיש מכל וכל כי שוחח אי פעם עם התובע, כי מסר את השיק לאמג'ד, וכי אישר את תקינותו של השיק או הבטיח לפרעו.

בשל הצורך והחובה לחסוך זמן שיפוטי, דנתי אך באלו מבין הטענות והראיות שמצאתי כנחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר.

דיון והכרעה

הצדדים הרבו לעסוק בהיבטים פרסונאלים הנוגעים לתובע ולנתבע, שאותם לא מצאתי כרלוונטיים להכרעה בתובענה השטרית שלפני.

משכפר הנתבע בחתימתו על השטר – עבר נטל הראייה, לרבות נטל השכנוע ונטל הבאת הראיות, לתובע. לפיכך היה על התובע להוכיח כי השיק נחתם על ידי הנתבע.

אמנם התובע טען כי הנתבע התחייב להמציא חוות דעת גרפולוגית, שלפיה החתימה על השיק אינה חתימתו. אולם, הנתבע הסביר בעדותו [פרוטוקול מיום 25.5.10, עמ' 15] כי ציפה לקבלת חוות דעת כאמור מתוך תיק החקירה המשטרתית; אך מעולם לא זכה לקבל מידי המשטרה חוות דעת כאמור. לא מצאתי התחייבות ממשית מצד הנתבע ליטול על עצמו אחריות דיונית או ראייתית להמצאת ראייה זו, שלפי דיני הנטלים – רובצת על התובע. התרשמתי כי לכל היותר הייתה כאן הצהרת כוונות מצד הנתבע כי ככל שתגיע לידיו חוותהדעת המשטרתית האמורה – ימציא אותה לתיק בית המשפט.

מועד ישיבת ההוכחות לא בא על התובע בהפתעה. משנוכח התובע כי מועד זה ממשמש-ובא, וכי ראייה זו, הנחוצה לתובע להוכחת תביעתו, טרם מצאה את דרכה לתיק בית המשפט – היה עליו להביאה, מן הגורן או מן היקב, כדי להרים את נטל הראייה המוטל עליו.

בוודאי שלא היה יסוד לציפיית התובע כי הנתבע ייכנס להוצאה כספית לצורך המצאת חוות דעת גרפולוגית פרטית – לאחר שחוות הדעת המשטרתית בוששה מלהתקבל – וזאת בשעה שהנטל להבאת הראייה האמורה מוטלת כאמור על התובע.

התובע גם לא הביא כל בדל ראייה לביסוס טענתו החלופית כי השיק נחתם אמנם על ידי אחר – אך זאת בשם הנתבע ובהרשאתו. גרסתו של התובע בעניין זה נותרה, איפוא, בגדר השערה סתמית; שלא עוגנה בגרסה קונקרטית מסוימת ומפורטת, ולא הובאה בעניינה ראייה כלשהי.

אוסיף ואציין כי נוכח כפירתו של הנתבע ברישום פרט כלשהו על גבי השיק – הייתה הבדיקה הגרפולוגית של הכיתוב ושל החתימה עשויה להניב ממצאים ברורים ומאלפים בדבר זהותו של הרושם והחותם, ולזרות אור על המחלוקות הנדונות. מכאן המשמעות הקריטית של אי-הבאתה של ראיה כאמור על מי שנשא בנטל להבאתה – הוא התובע.

שטר הוא מסמך שהזכויות המוקנות על ידיו מגולמות בו, באופן שאינו זוקק "תורה שבעל פה". תובענה שטרית, איפוא, היא תובענה המתבססת על העולה מן המסמך השטרי. למעשה, התובע בענייננו אינו מסתמך על שום היבט של השטר, מלבד טופס השטר שעליו פרטי הנתבע. הרי הנתבע כפר בזיקתו להוצאת השיק, לחתימתו ולמילוי שאר הפרטים בו; והתובע לא הוכיח קיומה של זיקה כאמור חרף זאת. לפיכך, התובע אינו מסתמך, למעשה, אלא על אמירה בעל פה שמסר לו הנתבע, לטענת התובע, שלפיה יכבד את השיק הנדון. כלומר, יותר משהתובע מתגדר בזכות שטרית – הוא טוען להתחייבות חוזית בעל פה מצד הנתבע לכבד את השיק הנדון; שזיקתו החפצית לנתבע לא הוכחה ממנו ובו. טענתו זו של התובע אינה נשענת אלא על עדות-הוא; קרי: על עדות יחידה של בעל דין.

זאת ועוד: התובע לא ביסס אפילו את זכותו-לכאורה לתבוע בגין השיק הנדון. התובע הודה כי הנפרע בשיק, והחתום בחתימת היסב על גביו, הוא אדם אחר – ולא התובע בעצמו.

התובע אמנם טען כי אותו אדם הינו שותפו; אך התובע לא המציא כל תמיכה ראייתית בטענה זו; או ייפוי כח לתבוע את סכום השיק בשם הנפרע הרשום.

בלט בהיעדרו בין העדים מי שלטענת התובע קיבל את השיק הנדון מידי הנתבע – אמג'ד. אמנם, התובע טען כי ניסה ללא הצלחה לאתרו; אולם לניסיונות אלה לא הובאו ראיות משכנעות. לכאורה, היה לתובע אינטרס ממשי לאתר את אמג'ד; הן כדי להיפרע ממנו כחייב שטרי נוסף, והן כדי לסתור את גרסתו של הנתבע שלפיה השיק נגנב ממנו. זוכה סביר, בנסיבות כאלה, לא היה מסתפק במשלוח מכתב רשום [פרוטוקול מיום 25.5.10, עמ' 9]; אלא היה שוכר חוקר פרטי ועושה מאמצים ניכרים ביותר לאתר את חייבו. גם היעדר ראייתי זה נזקף, אפוא, לחובת התובע.

לא ראיתי לנכון לסמוך על עדותו היחידה של התובע. כפי שפירט ב"כ הנתבע בסיכומיו [בפסקאות 13 ו-15] – השוואת עדותו של התובע בדיון בהתנגדות הנתבע לביצוע השטר לעדותו בשלב ההוכחות בהליך העיקרי מעלה סתירות בעניינים מהותיים; ואין מדובר בפרטים שוליים שאדם עשוי שלא לדייק בזכירתם בחלוף מספר שנים, כפי שטען ב"כ התובע בסיכומיו.