ענבר נחמיה נ' י.ק. אלמוגי ריהוט בע"מ

פסק דין

1.רקע כללי

עניינה של התביעה בתשלום שכר עבודה מולן והוצאות נסיעה בגין תקופת עבודה של חודש במהלך החודשים 3-4/08.

התובע טוען כי הועסק כמנהל מכירות בשכר חדשי של 6,500 ₪ ופוטר מעבודתו ע"י הנתבעת בלא ששולם לו שכר והוצאות הנסיעה.

הנתבעת, חברה המפעילה חנויות לממכר רהיטים, טענה מנגד להיכרות קודמת עם התובע בהיותו הבעלים של חברה אשר רכשה ממנה סחורות וחויבה לשלם תמורתן בפס"ד שניתן בתביעה שהגישה הנתבעת כנגדה. פסק הדין בוצע באופן חלקי. בעקבות כך, על מנת לפרוע החוב האמור במלואו ולבקשת התובע, הוסכם להעסיקו בנתבעת כעובד כללי בשכר של 3,680 ₪ לחודש, והוצאות נסיעה בסך 200 ₪.

התובע נעדר מעבודתו 7 ימים ללא דיווח או אישור ממעסיקו ובסופו של דבר עזב מיוזמתו את הנתבעת ללא הודעה מוקדמת.

מוסכם כי בחודש 10/09, לאחר הגשת התביעה, שילמה הנתבעת לתובע סך של 2,424 ₪.

השאלה העומדת לדיון, הזכאי התובע להפרשי שכר ובאיזה שיעור; והאם שולמה לתובע מקדמה בסך 1,500 ₪, כטענת הנתבעת.

2.דיון והכרעה

(א)שכר עבודה

עובד התובע שכר עבודה חייב להוכיח מה היה שכרו המוסכם, ובהעדר הוכחה ייראה העובד כמי שהשתכר שכר מינימום שתשלומו מתחייב מכח סעיף 2 לחוק שכר המינימום התשמ"ז – 1987 (דב"ע נא 2-5 וילס ורהייס נ. שמואל פיבר, פד"ע כ"ג 133).

התובע העיד בדיון כי סוכם בינו לבין יוני רוטמן מטעם הנתבעת על שכר של 6,500 ₪ לחדש בתוספת הוצאות נסיעה כחוק.

נציג הנתבעת, יונתן רוטמן, העיד מנגד כי תמורת החדש הראשון לעבודתו הוצע לתובע שכר המינימום, תוך שהטעים כי התובע התקבל לעבודה בחברה לבקשתו, על מנת לפרוע חובו לנתבעת על פי פסק דין ולמרות שהחברה לא נזקקה לעובדים בעת הרלבנטית. עוד הוסיף העד וטען כי הוסכם שאם המערכת תוכל לשלב את התובע, ידונו הצדדים בהמשך בנושא שכרו. התובע ציפה, לטענתו, לשכר חדשי בשיעור 5,000 ₪.

על פי הוראת סעיף 32 לחוק בתי הדין לעבודה, בית הדין אינו קשור בדיני הראיות בהליכים אזרחיים. אף על פי כן ההלכה היא שבית הדין קשור בעקרונות שבדיני הראיות, ביניהם נמנה הכלל ש"המוציא מחברו עליו הראיה". על פי כלל זה נפסק כי "נטל ההוכחה מהי תקופת העבודה בה הועסק העובד ומהו גובה שכרו מוטל על העובד – התובע" (דב"ע נד/3-23 חיים פרינץ נ. נתי גפן ואח', פד"ע כ"ו, 547), והכוונה היא כי עליו להרים את נטל השכנוע או לעמוד בחובת הראייה או שניהם גם יחד.

זאת ועוד. ההלכה היא כי "מקום בו ניתן תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם הוכח, מעדויות אמינות, אחרת" (דב"ע מז/3-146 יוסף חוג'ירת – שלום גל ואח', פד"ע כ 19 מול האות א').

במקרה דנן, גירסת הנתבעת נתמכה בתלוש שכר שצורף לכתב ההגנה.

ערה אני לטענת התובע, לפיה תלוש השכר לא הומצא לידיו. ואולם, בהעדר ראיה או עדות אמינה לתמוך בגירסת התובע, בכרתי את גירסת הנתבעת לפיה השכר הקובע לחודש הראשון לעבודתו של התובע הוא סך של 3,680 ₪ ו- 200 ₪ הוצאות נסיעה בהתאם לתלוש שכר.

(ב)היקף העבודה

התובע העיד שעבד 7 ימים בשבוע. בעדות הנתבעת לעומת זאת, נאמר כי עבד 23 יום, כמצויין בתלוש השכר שצורף, נעדר גם במהלך עבודתו לסידורים אישיים ולא עבד בימי ו' ובמוצ"ש.

התובע לא תמך גירסתו בתשתית ראייתית שעה שגירסת הנתבעת נתמכת במסמך - תלוש שכר, והינה סבירה והגיונית בהתחשב בחג הפסח אשר חל בתקופה הרלבנטית ובהיותו של התובע עסוק בסידורים לרגל המעבר מאשקלון לדירה בתל אביב.