ענבר נ' נובל אנרג'י מדיטרניאן לימיטד

החלטה

בפני בקשה לחיוב המשיב (התובע) בהפקדת ערובה להוצאות המבקשת (הנתבעת).

הרקע לבקשה

במסגרת תובענה זו מתבררת תביעת המשיב לחיוב המבקשת בתשלום סך של 123,727 ₪, בטענה להפרת התחייבות לתשלום שכרו בגין שירותי ייעוץ שהעניק למבקשת.

בתמצית, לפי הנטען בכתב התביעה, המבקש הינו יועץ נדל"ן ומתווך ובמהלך חודש אפריל 2012, פנתה אליו המבקשת בבקשה שיסייע לה באיתור משרדים. המשיב החל בפעילות לאיתור משרדים מתאימים למבקשת, ובהם גם משרדים במגדלי אקרשטיין בהרצליה (להלן: "הבניין"), בבניין שבבעלות חברת כלל ביטוח (להלן: "חברת כלל"); בקומות 8-9 בבניין, נכס שהוחזק אותה עת על ידי חברת אמפל (להלן: "אמפל"). בהמשך, ביום 13.5.12, אף נכרת בין הצדדים הסכם בכתב לפיו התחייבה המבקשת לשלם לו דמי תיווך בשיעור דמי שכירות לשבועיים אם תשכור את המשרדים בהם החזיקה אמפל. בחודש יולי 2012 אכן שכרה המבקשת את משרדי אמפל ושילמה למשיב את דמי התיווך.

בנוסף להתקשרות בקשר עם משרדי אמפל, טוען המשיב שהציג למבקשת נכס נוסף בבניין, משרדים בקומה 10 בבניין שהוחזקו על ידי חברת גדות (להלן: "גדות"). בדיעבד, התברר למשיב שהמבקשת כרתה הסכם במישרין מול חברת כלל שלפיו שכרה גם את משרדיה של גדות, אך פניותיו בדרישה תשלום שכרו גם בגין משרדי גדות נדחתה.

טוען לפיכך המשיב כי הוא זה אשר יצר את התשתית ליצירת ההתקשרות בין המבקשת לבין חברת כלל, אשר הביאה לחתימה על הסכם שכירות בקשר עם משרדי גדות; הוא זה אשר יזם ביקור במקום, בתיאום עם נציגי המבקשת והוא זה שלמעשה טרח ועבד, לקראת הסכם השכירות שנחתם בסופו של דבר בנוגע למשרדי גדות, ולפיכך מגיע לו שכר על עמלו.

בכתב ההגנה, טוענת המבקשת כי דין התביעה להידחות על הסף ולחילופין להידחות לגופה.

בתמצית, לטענת המבקשת, המשיב הינו מתווך והתביעה הינה דרישה לתשלום דמי תיווך עבור עסקה במקרקעין, שעה שאין בידי המשיב או בכלל, הזמנה בכתב, המעגנת את זכות המשיב לקבלת דמי התיווך.

לגופם של דברים, טוענת המבקשת בכתב ההגנה כי המשיב אינו זכאי לדמי תיווך שכן שבין הצדדים לא הייתה כל הסכמה, בעל פה או מכללא, בנוגע לדמי תיווך עבור העסקה שנחתמה בפועל בין המבקשת לבין חברת כלל ביחס למשרדי גדות, וממילא שההסכם בין המבקשת לבין חברת כלל ביחס למשרדי גדות נכרת בלא כל קשר למשיב.

תמצית טענות הצדדים

בבקשה זו עותרת המבקשת לחיוב המשיב בהפקדת עירבון להבטחת הוצאותיה אם תידחה התביעה בסך שלא יפחת מ-50,000 ₪.

לטענת המבקשת, סיכויי התביעה קלושים במיוחד שכן מדובר בתביעה לתשלום דמי תיווך, כשלמעשה מעולם לא נחתמה בין הצדדים הזמנה בכתב, המעגנת את זכותו של המשיב לקבלת דמי תיווך עבור העסקה נשוא התביעה, ואף הסכם שלא בכתב לא נכרת כלל בהקשר זה.

עוד טוענת המבקשת כי הסיכוי לגביית כספים מהמשיב למקרה שתידחה התביעה קלושים נוכח מצבו הכלכלי של התובע. המבקשת תומכת טענה זו בהימנעות המשיב מציון כתובת מגורים, בהימנעותו ממענה לפנייה שהועברה אליו בהקשר זה וכן בדו"ח של חוקר מטעמה ושלפיו עולה שאין על שם המשיב כלל נכסים, כי הוא מתגורר בכתובות ארעיות, כי לא אותרו כלל זכויות כספיות על שמו, ומניות שהוא מחזיק בשתי חברות נטולות כל ערך.

המשיב טוען שאין בסיס לבקשה ועותר בתגובתו לדחייתה.

לטענת המשיב, חיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות נתבע ייעשה בנסיבות חריגות, כגון כאשר המשיב הינו תושב חוץ, או כאשר סיכויי התביעה קלושים במיוחד, וזאת בשים לב לזכות היסוד לגישה לערכאות ובהתחשב עם ההלכה הפסוקה. נסיבות שכאלו, טוען המשיב, לא מתקיימות במקרה זה. לשיטתו, סיכויי הצלחת התביעה גבוהים; אי ציון כתובתו בכתב התביעה לא נעשתה במטרה להסתיר את מקום מושבו, אלא בשל היותו מיוצג על ידי עורך דין מטעמו והמשיב מפרט את כתובתו בתגובה מטעמו; אין במצבו הכלכלי של המשיב כדי לחייבו בהפקדת ערובה כיוון שאין אדם מחויב להיות בעל נכסים כדי שלא להיחשב לחדל פירעון; וההוצאות הנטענות על ידי המבקשת מופרכות ומוגזמות והדבר מעיד על חוסר תום הלב של המבקשת.

בתשובתה מיום 25.12.13 חוזרת המבקשת על הטענות בדבר סיכויי התביעה, סיכויים קלושים לשיטתה, וטוענת גם כי אין להסיק מתגובת המשיב על מצבו הכלכלי של המשיב, כיוון שהתגובה הוגשה ללא פירוט או אסמכתא באשר למצבו הכלכלי של המשיב לאשורו ובפרט כאשר המשיב לא הציג כל ראיה או מסמך שיש בו כדי להעיד על יכולתה של המבקשת להיפרע על הוצאותיה באם תידחה התביעה, ובכך יש כדי לחזק את טענותיה של המבקשת. כן מוסיפה המבקשת כי בפעולותיו של המשיב יש כדי לסרבל ולהגדיל את ההוצאות הכרוכות בהליך, ולראיה מצרפת המבקשת את תצהירו של היועץ המשפטי והעתק מחשבוניות שכר הטרחה ששולם עד כה לבאי כוחה, בסך של כ-58,000 ₪.

דיון

בית המשפט מוסמך לחייב תובע בהפקדת ערובה להבטחת הוצאות הנתבע, על פי תקנה 519 לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד- 1984 (להלן: "התקנות"). עיקר תכלית התקנה היא למנוע תביעות סרק ולהבטיח תשלום הוצאותיו של הנתבע, במיוחד כאשר בית המשפט סבור כי סיכויי ההליך קלושים. עם זאת, אין הכוונה להגביל את הגישה לבית המשפט רק לבעלי אמצעים. על כן, בית המשפט יפעל בנושא זה במתינות, תוך הפעלת שיקול דעת זהיר לגבי אופן הבטחת הוצאות המשפט (רע"א 10376/07 ל. נ. הנדסה ממוחשבת בע"מ ואח' נ' בנק הפועלים בע"מ [פורסם בנבו] 11.2.09).

אין בתקנה זו פירוט באשר לאופן הפעלת הסמכות לחיוב תובע בהפקדת ערובה להוצאות, ברם בהלכה הפסוקה נקבעו לכך כללים, אשר אף שאינם מגלמים רשימה סגורה, מדריכים את בית המשפט לגבי השימוש בשיקול דעתו. כך מקובל כי בעת שקילת בקשה לחיוב בהפקדת ערובה על בית המשפט לאזן בין זכות הגישה לערכאות לבין זכותו של הנתבע כי לא ייצא מפסיד באם תידחה התביעה נגדו (רע"א 544/89 אויקל תעשיות (1985) בע"מ נ' נילי מפעלי מתכת בע"מ, פד"י מד (1) 647, 650). בית המשפט מביא בחשבון גם שיקולים נוספים, כגון: סיכויי ההליך, מורכבותו, שיהוי בהגשת התביעה וכן מיהות הצדדים. במסגרת זו ניתן אף משקל למידת תום הלב בנקיטת ההליך.