עמרני זכריה נ' רוזנצוייג ואח'

פסק דין

התובע הגיש נגד הנתבע תביעה, שעניינה בהסכם שנערך ביניהם בשנת 1976 (להלן: "ההסכם"), כאשר התובע רכש מגרש מהנתבע ו/או מ"עמותה להפצת התורה אוגדה עותומנית" (להלן: "תל"ת"). התובע העלה טענות ביחס לתנאי ההסכם. התובע טען כי סוכם בין הצדדים כי מחיר הגרש יהיה 135,000 ל"י, כי סכום של 100,000 ל"י ישולם במזומן על ידי התובע, וכי היתרה תשולם תוך 6 חודשים לאחר חתימת ההסכם. התובע טען כי הנתבע דרש בטוחה לתשלום היתרה, וכי התובע שעבד מגרש בבעלותו לטובת הנתבע, כבטחון לתשלום יתרת התמורה עבור המגרש אותו רכש התובע מהנתבע.

התובע טען כי לאחר שהוא שילם את יתרת התמורה, דרש ממנו הנתבע לתרום סכום כסף לעמותת תל"ת, בה היה הנתבע פעיל. סכום התרומה עמד מלכתחילה על 30,000 ל"י שהתובע היה צריך לתרום תוך שנה, ולאחר מכן ניתנה לתובע תקופה של שלוש שנים להעביר את סכום התרומה. הנתבע העלה את הסכום שדרש כתרומה לסכום של 85,000 ל"י, ואף טען כי סכומי התרומה הם בנוסף להעברת המגרש על שמו של הנתבע ולא כנגד השבתו לנתבע.

אין חולק כי התובע הגיש בעבר תביעה נגד הנתבע, במסגרת ת. א. 1939/00 (להלן: "התביעה הקודמת"). התביעה הקודמת נדונה בפני כב' השופט ישעיה. כתב התביעה בתביעה הקודמת לא הוגש על ידי הצדדים, אולם הוגשו פרוטוקולים של הדיונים, וכן הוגש פסק דינו של כב' השופט ישעיה מיום 31.5.06 (להלן: "פסק הדין הקודם"). בפסק הדין הקודם דחה בית המשפט את תביעת התובע. גם ערעור שהוגש על פסק הדין הקודם, נדחה על ידי בית המשפט העליון.

הנתבע הגיש כתב הגנה, וכן הגיש בקשה לסילוק התביעה על הסף. הוא טען כי יש לסלק את התביעה על הסף משני טעמים – הטעם הראשון הוא מחמת מעשה בית דין. לטענתו, כב' השופט ישעיה קבע בפסק הדין הקודם כי התובע לא הוכיח שהוא יכול היה לבטל את העברת המגרש כנגד תשלום התרומה.

עוד נטען כי יש לסלק את התביעה על הסף משום שהיא התיישנה, שכן ה"אופציה" הנטענת של התובע לקבל את המגרש היתה לפני למעלה מ-30 שנה.

התובע השיב לבקשה לסילוק על הסף. הוא טען כי מהות התביעה דנן היא שאלת מעמדו של המגרש – האם הוא חלק מהתמורה על פי ההסכם בין הצדדים, אם לאו – ואם לא, באילו תנאים יש להשיבו ומה יעלה בגורלו. התביעה הקודמת נדחתה – כך נטען, ללא הכרעה בשאלה זו לגופו של ענין. כב' השופט ישעיה לא קבע מימצא לפיו התמורה בגין המגרש היא 135,000 ל"י בנוסף למגרש. גם הערעור נדחה ללא קביעות לגופו של ענין. לכן השאלה נותרה ללא מענה.

לטענת התובע, קביעתו של כב' השופט ישעיה היא כי מחיר המגרש הוא 135,000 ל"י בתוספת תרומה בסך של 30,000 ל"י – היא קביעה שאינה מבוססת על טענה של אף אחד מהצדדים. לטענת התובע, יש להסיק כי המגרש הוא עירבון לתשלום, ולא חלק מהתמורה, שכן אם מחיר העסקה הוא 135,000 ל"י בתוספת מגרש, לא ברור מה יעלה בגורל התרומה. עוד טען התובע כי אין קביעה שלא נכרת הסכם אופציה, וכי טענה זו תתברר בדיון בתביעה דנן.

באשר לטענת ההתיישנות, טען התובע כי עילת התביעה נולדה רק 3 שנים לאחר ההתקשרות בהסכם, קרי ביום 25.6.79. מאחר שזו תביעה במקרקעין, תקופת ההתיישנות היא 25 שנים. יש להפחית מתקופת ההתיישנות את התקופות בהן התנהלו בין הצדדים הליכים אחרים (שלא יצרו מעשה בית דין), ולכן יש לקבוע כי תקופת ההתיישנות טרם חלפה.

הנתבע השיב לתגובת התובע. הוא טען כי כב' השופט ישעיה דחה את התביעה הקודמת ואת גרסת התובע. כב' השופט ישעיה קבע כי לא ניתן לקבוע כי לתובע היתה זכות לבטל את העברת המגרש לנתבע כנגד תשלום סכום כלשהו. באשר לטיוטת הסכם האופציה, קבע כב' השופט ישעיה כי היא לא נחתמה על ידי הצדדים, ולכן היא לא השתכללה לכדי הסכם מחייב. מאחר שבית המשפט דן כבר בטענה כי התובע יכול היה לפדות את המגרש – ודחה אותה, בית המשפט הזה אינו יכול לשוב ולדון בה.

באשר לטענת ההתיישנות, נטען כי התביעה היא כספית, ולכן תקופת ההתיישנות היא 7 שנים. לא ניתן – כך נטען – להפחית מתקופת ההתיישנות את התקופות בהן היו תביעות אחרות תלויות ועומדות לפי ס' 15 לחוק ההתיישנות, משום שהתובע עצמו טוען כי העילה דנן לא נדונה. מרוץ ההתיישנות לא נעצר כאשר התובע אינו מגיש בקשה לפיצול סעדים, ואת הטענה לפיה הוא יכול היה לפדות את הקרקע – היה על התובע להעלות בתביעות הקודמות שהוא הגיש.

דיון

כפי שצוין לעיל, הצדדים לא הגישו במסגרת כתבי בית הדין בתביעה הנוכחית את כתבי הטענות בתביעה הקודמת. יחד עם זאת, הוגש פסק הדין הקודם של כב' השופט ישעיה. בפסק הדין הקודם קבע בית המשפט כי השאלה השנויה במחלוקת בין הצדדים היא שווי התמורה שהיה על התובע לשלם לתל"ת עבור המגרש. שאלה זו, כך קבע בית המשפט בפסק הדין הקודם, תחרוץ את גורלה של התביעה הקודמת.

התובע אינו כופר בכך כי פסק הדין הקודם התייחס לאותן שאלות עצמן שאותן הוא מבקש כי בית המשפט יברר במסגרת ההליך הנוכחי. טענתו היא כי בפני בית המשפט בהליך הקודם עמדה מלאכה קשה מאוד, כי למקרא פסק הדין ניכרת התלבטותו של כב' השופט ישעיה (ר' ס' 25.3 לתביעה דנן). עוד טוען התובע כי:

"בלית ברירה ולאור ניסוחו הסתום של ההסכם, נאלץ כב' השופט ישעיה 'ליצור' הסכמות ותניות בהסכם שבין הצדדים. כב' השופט ישעיה ניסה לפרש את הוראות ההסכם מהנסיבות והעדויות שעמדו לפניו ובדין עשה כן, אולם, למרבה הצער, התוצאה כפי שהיא מוצגת בפסק הדין, חסרה, בלתי מושלמת, אינה פותרת את כל המחלוקות ואינה הגיונית" (ר' ס' 25.4 לתביעה).

יובהר כבר עתה כי אינני סבורה כי תובע רשאי להגיש תביעה חדשה ביחס לנושא שנדון ונבחן בעבר על ידי בית המשפט, רק משום שהוא סבור כי התוצאה של ההליך הקודם היא חסרה, בלתי מושלמת או בלתי הגיונית. לצורך זה קיימת אפשרות של הגשת ערעור על פסק הדין. מתן אפשרות לצדדים לשוב ולפנות לבית משפט אחר כל אימת שהתוצאה של פסק דין קודם אינה נראית בעיניהם הגיונית, בלתי מושלמת או בלתי רצויה – חותר כמובן תחת העיקרון של סופיות הדיון.

כב' השופט ישעיה קבע בפסק הדין הקודם כי:

"גם את הסעד החלופי המבוקש (ראה סעיף 66.2 לסיכומים) אין מקום להעניק לתובע. בהעדר ראיות אובייקטיביות של ממש שיתמכו, או יאששו, את גירסת התובע לפיה העברת המגרש לתובע נועדה לשמש כערבות בלבד לתשלום התרומה בת ה-30,000 ל"י, ובהעדר סימוכין או תימוכין לגירסה זו בהסכם עצמו, אין מקום לבסס עליה ממצאים עובדתיים לפיה שמורה היתה לתובע הזכות לבטל את העברת המגרש לנתבע כנגד תשלום סכום התרומה הנ"ל".

בהמשך הדברים מתייחס כב' השופט ישעיה לטיוטת הסכם שהוכנה לחתימה – לפיה בתמורה להחזרת המגרש לתובע (בנסיבות מסוימות אשר פורטו בטיוטה), יהא על התובע לשלם סכום של 85,000 ל"י – והוא קובע כי טיוטה זו לא נחתמה על ידי הצדדים, ולכן היא לא השתכללה לכדי הסכם מחייב.

הצדדים בטענותיהם, לא הבחינו בין טענה של מעשה בית דין מסוג השתק עילה, לבין טענה של השתק פלוגתא. השתק עילה הוא כלל של מעשה בית דין שחל מקום בו תביעה נדונה והוכרעה לגופה על ידי בית משפט מוסמך, שאז אסור לבית המשפט להזדקק לתביעה נוספת בין אותם הצדדים או חליפיהם המבוססת על אותה עילה (ר' גורן, סוגיות בסדר דין אזרחי, מהדורה שמינית עמ' 106, והפסיקה הנזכרת שם).