עמרן ואח' נ' אורליאנסקי ואח'

פסק דין

לפני תביעה שעניינה זכות בעלות ברכב, שיפוי עבור תשלום קנסות בגין השימוש ברכב, ותשלום עבור השימוש ברכב.

א. העובדות הצריכות לעניין ועיקר טענות הצדדים .

התובעת טוענת כי ביום 3.4.98 רכשה רכב מסוג קאיה ספיה מ.ר. 74-902-05 (להלן: "הרכב") ממר אליהו מערבי (להלן: "מערבי") שהיה שותף בעסק למכירת כלי רכב, ובו ביום נרשמה כבעלת הרכב. העברת הבעלות לתובעת בוצעה על ידי מערבי לאחר שהוא קיבל יפוי כוח מבעלת הרכב הקודמת, חברת השכרת הרכב טראפיק בע"מ (להלן: "טראפיק") אשר מכרה לו את הרכב. בעת העברת הבעלות ברכב על שם התובעת, לא היה הרכב בחזקתו של מערבי שכן הושכר על ידי טראפיק לצד ג'. בפועל, הרכב מעולם לא נמסר למערבי, ואף התובעת לא קיבלה אותו לידיה אלא בשלב מאוחר הרבה יותר, בעקבות החלטה בדיון בבקשה להחזרת תפוס על-פי סעיף 34 לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש) [נוסח חדש], תשכ"ט – 1969, כפי שיפורט בהמשך.

מספר חודשים לאחר רכישת הרכב החלה התובעת לקבל לביתה דו"חות חניה רבים, מעיריות שונות, בגין עבירות תנועה שבוצעו באמצעות הרכב. בעקבות זאת אך קיבלה התראות מההוצאה לפועל, ונאלצה לשלם את הדו"חות. התובעת פנתה למשטרה וביקשה לדעת מי נוהג ברכבה אך נענתה כי לא ניתן לגלות לה את זהות המחזיק ברכב. גם פניותיה לטראפיק לא נענו.

התובעת שכרה שירותיו של חוקר פרטי שאיתר את הרכב ותפס אותו והעבירו לתובעת. כשגילה הנתבע כי הרכב נעלם, הגיש תלונה למשטרה. בעקבות זאת נתפס הרכב על ידי המשטרה והתובעת נעצרה בידי המשטרה ונלקחה לחקירה בחשד שהיא חברה בכנופיית גנבי מכוניות. שני הצדדים שלפני הגישו, כל אחד, בקשה לבית משפט השלום בתל אביב, להחזרת תפוס. בהחלטה מיום 7.6.01 בב"ש 2090/01 קבע כבוד השופט ג' נויטל כי הרכב יימסר לחזקתה של התובעת, וכך נעשה.

התובעת טוענת כי הנתבע ידע כל העת שהיא בעלת הרכב, ידע את כתובתה שצוינה בטופס העברת הבעלות שנמצא כל העת בידיו, ולמרות זאת לא השיב לידיה את הרכב. לא אף זאת אלא שהנתבע צבר דו"חות חניה רבים ולא טרח לשלם אותם. הנתבע צריך היה לדעת כי הדו"חות מופנים כלפי התובעת שכן שמה הופיע על גבי הדו"חות, וגם ידיעה זו לא גרמה לו לשלם את הדו"חות ולהפסיק לצבור דו"חות חניה נוספים.

לפיכך הוגשה התביעה על סך של 98,056 ₪ כדלקמן:

קנסות שהתובעת שילמה במקום הנתבע, תשלום לחוקר הפרטי וגרירת הרכב – בסך 14,616 ₪.

שווי השימוש ברכב משך 18 חודשים, על-פי חו"ד שמאי מטעם התובעת – בסך 55,440 ₪.

עגמת נפש – בסך 20,000 ₪.

בסיכומים העמידה התובעת את תביעתה לשווי השימוש ברכב, בהתאם לחו"ד מומחה מטעם בית המשפט, מר עמי מימון, על סך של 15,000 ₪, במקום הסכום שנתבע ברכיב זה כאמור לעיל.

הנתבע טוען כי רצה לרכוש רכב, ולשם כך ביקר בספטמבר 1999 במגרש למכירת מכוניות בפרדס כץ. באותו ביקור פגש בשני אנשים שהבין כי הם בעלי המגרש. מספר ימים לאחר מכן התקשרו לתובע והציעו לו לראות רכב העומד למכירה, הוא הרכב נשוא התובענה. ביום 28.9.99, פגש הנתבע, בתחנת דלק, את אותם שניים (להלן: "המוכרים") שהיו יחד עם גב' קרן אטיה ז"ל, אשר הוצגה בפניו כבעלת יפוי כוח מאת התובעת למכור את המכונית. אחד המוכרים רשם זיכרון דברים ולפיו הוסכם כי הנתבע קנה את הרכב ותמורת מכונית פיאט שהייתה בבעלותו בתוספת 1,000 ₪. הסכום האמור שולם על ידי הנתבע בשיק, אשר לפי דרישת המוכרים לא מולא בו שם המוטב.

הנתבע טוען כי הרכב מעולם לא היה בבעלות התובעת וכי הוא נרשם על שמה, למראית עין בלבד, כדי לאפשר למערבי להתחמק מנושיו. לטענתו, התובעת הייתה שותפה עם הגב' אטיה ז"ל והמוכרים, למכור לו את הרכב במרמה.

על-פי זיכרון הדברים היה על הגב' אטיה ז"ל לבצע את העברת הבעלות ברכב וכן במכונית הפיאט, אך היא לא עשתה כן. הנתבע טוען כי דו"חות חניה רבים הצטברו לחובתו בשל כך שלא יכול היה לקבל תו חניה אזורי במקום מגוריו בשל כך שהרכב לא הועבר על שמו. כן לטענתו, לא שולמו הדו"חות בשל רשלנות גרידא מצדו וכי הוא חיכה עד שיצבור דו"חות רבים כדי לשלם אותם (עמ' 4 ש' 4-5 פיסקה שניה לסיכומים). לטענתו, הרשלנית בעניין זה היא התובעת, שהרכב שכביכול רכשה, לא נמסר לחזקתה והחל לקבל דו"חות, ולא עשתה דבר משך כשלוש שנים. לטענתו, היה עליה להחזיר את הרכב למערבי. כן טוען הנתבע כי התובעת התרשלה בכך שלא עשתה דבר כדי למצוא את הרכב משך אותה תקופה.

בנוסף מכחיש הנתבע את סכומי הנזק הנטענים.

ב. דיון והכרעה .

ראשית תידון המחלוקת בדבר בעלות התובעת ברכב. שאלה זו היא שאלה מרכזית לעניין זכותה לקבל דמי שימוש ראויים בגין השימוש שעשה הנתבע ברכב, הגם שאין לה רלוונטיות בשאלת המחלוקת בדבר השיפוי בגין תשלומים ששילמה התובעת בגין דו"חות חנייה שהתקבלו בגין השימוש שנעשה בו על ידי הנתבע או אשתו.

הבעלות ברכב בתקופה בה עשה בו הנתבע שימוש.

התובעת טוענת כי היא בעלת הרכב לאחר שרכשה אותו ממערבי תמורת חוב שהוא חב לבעלה לשעבר של התובעת, שהיה חייב לה כספים. הנתבע טוען כי התובעת לא רכשה את הרכב ומעולם לא הייתה בעליו וכי הוא נרשם על שמה ונותר בבעלות מערבי שביקש להבריח אותו מנושיו.