עמר ואח' נ' חברת מונה טורס ואח'

פסק דין

בפני תביעה לתשלום 15,000 ₪ בגין אי השבת תמורת חבילת נופש שבוטלה.

העובדות הצריכות לעניין ותמצית טענות הצדדים:

התובעים רכשו ביום 15/04/10 חבילת נופש לברצלונה, הכוללת טיסה שנקבעה ליום 18/04/10. תמורת החבילה שילמו התובעים 2,195 ₪ ב- 5 תשלומים שווים. כשהגיעו התובעים לשדה התעופה, התבשרו שבשל התפרצות הר געש באיסלנד וענן העפר שנוצר, שדה התעופה בספרד נסגר וטיסתם נדחית לשעה 18:00. באותו הערב נדחתה הטיסה פעם נוספת ליום 19/04/10.
ביום 19/04/10 ביטלו התובעים את חבילת הנופש.

לטענת התובעים, נציגת הנתבעת 2- הגב' אביבית, שוחחה עם התובעת וייעצה לה לבטל את חבילת הנופש, שכן "לא ברור מה יהיה". לטענתם הובהר לתובעת, שבנסיבות העניין, ביטול העסקה לא יהא כרוך בדמי ביטול. מספר שעות לאחר מכן יצרו התובעים קשר טלפוני עם הנתבעת 1 וביקשו להרשם לטיסה במועד חלופי, כשניתן יהיה לשוב ולטוס לאירופה. במעמד זה נמסר לתובעים, כי עליהם לשלם דמי ביטול. ניסיונותיהם להבהיר לנתבעת 1 את התחייבות אביבית ובקשותיהם כי תערך שיחת ועידה עם הנתבעת 2 לאימות דבריהם, לא נענו. התובעים הדגישו, כי עד ליום הגשת התביעה לא קיבלו את כספם, אף לא את הסכום העולה על שיעור דמי הביטול.

הנתבעות אישרו את הזמנת חבילת הנופש וביטולה, אך טענו כי מאחר שהתובעים לא חתמו על כתב ויתור, לא היה מקום להשבת כספם. לטענת הנתבעת 1, "האמור בכתב התביעה בא לעולם בשל אי המצאת כתב הויתור על ידי התובעים לא לנתבעת 1 ולא לנתבעת 2, כך כי ללא אישור וזיכוי על ידי הנתבעת 2, אין בידי הנתבעת 1 כל אפשרות לזכות את התובעים, שכן כספם הוחזק בידי נתבעת 2". כנטען, עם ביטול חבילת הנופש הובהר לתובעים, כי עליהם לפנות לספקית החבילה, הנתבעת 2, האחראית על כל שינוי בהזמנה. הנתבעת 1 ייחסה אחריות לתובעים "לאי המצאת כתב הויתור והסילוק... באם היה מועבר לידי נתבעת 1 במועדו, היתה תובענה זו מתייתרת מזמן".

הנתבעת 2 דחתה את הטענה כי נציגת השירות מטעמה התחייבה שהתובעים לא יחויבו בדמי ביטול. לטענתה, הבטחה כאמור לא יכלה להינתן בטרם בדיקה עם כלל הספקים המעורבים במתן השירות. לנוכח פניית התובעים, פנתה הנתבעת לספקי השירות בארץ ובחו"ל, על מנת לנסות ולהקטין את עלות דמי הביטול, שעמדו באותה עת ע"ס 230 דולר. מאמצי הנתבעת 2 הביאו להפחתת דמי הביטול לסך 70 יורו (עלות לילה אחד בבית המלון בברצלונה), תוך שהנתבעת 2 מוותרת על עמלותיה. הנתבעת 2 הוסיפה וטענה, כי באותו היום בו בוטלה ההזמנה, "דאגה הנתבעת 2 להוציא לנתבעת 1, דרך מערכות המחשב, חשבונית זיכוי בסך 337.82 דולר נטו. חשבונית זו לא מומשה ע"י הנתבעת 1".
לגישתה, על מנת שתאושר סופית השבת כספי התובעים, "נדרשו התובעים לחתום על כתב ויתור, בו הם מתחייבים שעם קבלת הזיכוי למעט סך של 70 יורו, הם מוותרים על כל תביעה כלפי הנתבעת 2", אך התובעים סרבו לחתימה כאמור.

לאחר קבלת כתב התביעה, זיכתה הנתבעת 2 את הנתבעת 1 בסך 476 דולר (מלוא הסכום ששולם לידיה בעבור חבילת הנופש, בהפחתת דמי הביטול בסך 70 יורו).

דיון והכרעה:

הצדדים תמימי דעים, כי התובעים זכאים להשבת התמורה ששולמה בגין חבילת הנופש שבוטלה. המחלוקת הינה אך בנוגע לתשלום דמי הביטול.

דמי הביטול

לגרסת התובעים, ביטלו את הנופש לאחר שהובהר להם שבנסיבות העניין, הביטול לא יהא כרוך בתשלום דמי ביטול. הנתבעות הכחישו שכך נטען בפני התובעים, אלא שהגב' אביבית לא התייצבה לדיון ובכך יש כדי להקים כנגד הנתבעת 2 את החזקה הראייתית, כי לו היתה היא מתייצבת ונחקרת על גרסתה, היה בעדותה כדי לתמוך בטענות התובעת. אוסיף, כי הנתבעת 2 לא טענה שהגב' אביבית לא שוחחה עם התובעת, אלא שלטענתה, היא לא תוכל לזכור דבר (פרוט' עמ' 1, ש' 14-15). בנסיבות העניין ובהינתן ונתתי אמון מלא בעדות התובעת, גרסת התובעים הוכחה ברמה הנדרשת במשפט אזרחי.

אי השבת כספי התובעים:

למרות שכאמור לעיל, הנתבעות לא חלקו על זכות התובעים לקבלת כספם וטענו אך לעניין דמי הביטול (בשיעור 70 יורו), הרי שהנתבעות בפועל לא השיבו את כספי התובעים ואילצו אותם לפנות לערכאות למימוש זכויותיהם.

בהקשר זה, לא מובן מדוע התנו הנתבעות את השבת כספי התובעים בחתימה על מסמך ולפיו מוותרים הם על זכותם לדרוש השבת עלות דמי הביטול. לגישת הנתבעת 1, "נתבעת 2 טענה באופן ברור כי ללא חתימת התובעים לא ניתן להשיב כספם לא באופן חלקי ולא באופן מלא כאמור בכתב הסילוק" (הדגשה הוספה). האמור קיבל ביטוי מפורש גם בכתב ההגנה שהוגש מטעם הנתבעת 2- "כתב הויתור מעולם לא הגיע חתום למשרדי הנתבעת 2, וזוהי הסיבה היחידה שבשלה לא זוכו התובעים באמצעות הנתבעת 1 בסך הזמנתם" (הדגשה הוספה).

יש לראות בחומרה גם את עצם העובדה שהנתבעות גבו את מלוא עלות החבילה לאחר ביטולה ובמקביל, מיאנו להשיב את כספי התובעים. יודגש, התשלום הראשון עלה על שווי דמי הביטול ומכאן, שגביית ארבעת התשלומים הנותרים היתה ללא זכות שבדין, תוך ניצול כוחן העדיף של הנתבעות על פני הצרכנים. התובעת הבהירה שדרשה שיתרת התשלום לא תגבה, אך הנתבעת 1 המשיכה בגבייה תוך התעלמות מעובדת ביטול העסקה ומדרישות התובעת.

יודגש- הנתבעות לא טרחו כלל להשיב את כספי התובעים, אף לא לאחר שהוגשה התביעה. הנתבעת 1 אף לא השיבה את הכספים בהם זוכתה ע"י הנתבעת 2 לפני הדיון שנערך במעמד הצדדים. בהותרת כספי התובעים בידי הנתבעות היה משום עשיית עושר עמה אין להשלים.