עמל"ע 8567-08-14 בסתוני נ' לשכת עורכי הדין - מחוז חיפה

המבקש עותר לעיכוב ביצוע עונש ההשעיה לתקופה של 30 חודשים בפועל שהושת עליו במסגרת גזר-דינו של בית הדין המשמעתי המחוזי ואושר בפסק-דינו של בית הדין המשמעתי הארצי מיום 29.6.14. בית הדין המשמעתי הארצי קבע שתקופת ההשעיה בפועל תחל ביום 1.9.14, כדי שהמבקש יוכל להיערך כראוי.

במסגרת פסקי-הדין של הערכאות המשמעתיות הורשע המבקש בעבירות של שליחת יד בכספי פקדון, עיכוב כספי לקוח שלא כדין, אי-המצאת דין וחשבון על מצב חשבונו של לקוח, חוסר נאמנות ומסירות ללקוח ותשלום עבור הוצאות לקוח.

עניינה של הפרשה מושא ההתדיינות בהתקשרות של המבקש עם לקוח שפתח בהליכים שעילתם ברשלנות רפואית כאשר הוא מיוצג על ידי עורך דין אחר, ועבר לאחר מכן להיות מיוצג על ידי המבקש. במסגרת העברת הייצוג התחייב הלקוח לשלם לעורך דינו הקודם סכום של 20,000 ₪, שבסופו של יום ניתן לו כהלוואה על ידי המבקש. כמו-כן שילם המבקש עבור לקוחו סכום של 10,000 ₪ בגין אגרות.

תביעתו של הלקוח נדחתה בבית המשפט המחוזי, אך במהלך דיון בערעור שהוגש לבית המשפט העליון התקבל הערעור בשאלת האחריות, התיק הוחזר לבית המשפט המחוזי ונפסק לטובת הלקוח סכום של 30,000 ₪, אותם נטל המבקש לכיסו. בהמשך הדרך הגיעו הצדדים להליך האזרחי, בשנת 2001, לידי פשרה בגדרה שולם ללקוח סכום כולל של 1,750,000 ₪. מאחר והמבקש החתים את הלקוח על שלושה הסכמי שכר טרחה, ולטענתו היה על הלקוח לשלם לו סכומים נוספים בשל ייצוג בהליך פלילי, נטל המבקש לידיו סכום של 1,200,000 ₪ מתוך הסכום שהתקבל, עיכב בידיו סכום של 300,000 ₪ נוספים והעביר לידי הלקוח, לטענתו, סכום של 250,000 ₪. בשנת 2008 הגישו הלקוח והוריו תביעה אזרחית כנגד המבקש בדרישה להחזרת הסכומים ולפיצוי בגין עוגמת נפש. במסגרת פסק-הדין שניתן באותה תובענה, על פי סעיף 79א לחוק בתי המשפט, חויב המבקש להחזיר לידי הלקוח סכום של 1,008,000 ₪. נראה שברקע לקובלנה שהוגשה כנגד המבקש עומדות גם הערותיו של כבוד השופט י' עמית באותו פסק-דין בעניין מימון הוצאות הלקוח. הקובלנה כללה בתחילה אך את העבירות שעניינן באיסור מימון הוצאות לקוח. בהמשך ההליכים הוגש כנגד המבקש כתב קובלנה מתוקן ובו העבירות החמורות, בהן הורשע בסופו של יום.

ערעורו של המבקש סובב הן את הדרך בה תוקן כתב הקובלנה, לשיטתו תוך פגיעה מהותית ביותר בזכויותיו ובכללי הצדק הטבעיים; הן על הקביעות העובדתיות, ובמידת-מה גם על אלה המשפטיות, של הערכאות שדנו בעניינו, שהתעלמו לשיטתו מסתירות רבות ושהיו רצופות בטעויות; והן על חומרת העונש שנגזר עליו.

עיון בפסקי-הדין של בתי הדין המשמעתיים מעלה כי ההכרעה בעניינו של המבקש התבססה בעיקרו של דבר על חוסר האמון שרחשה לו הערכאה הדיונית, ששבה והדגישה כי גרסאותיו אינן הגיוניות וכי אין היא מאמינה בטענות שהעלה. בית הדין המשמעתי האזורי ציין כי מסמך ההתחשבנות, עליו סומך המבקש חלק לא מבוטל מטיעוניו, נערך בכתב יד בשונה מיתר המסמכים, אינו כולל חתימות ועל פני הדברים נראה כי הוא נוצר במועד מאוחר רק לצורך ההתדיינות הנוכחית. קביעות אלה מייחסות למבקש התנהלות שלא ניתן אלא לכנותה, בלשון המעטה, כמדאיגה ביותר. מכל מקום, נראה כי סיכויי הערעור על כל ראשיו אינם נחזים להיות טובים במיוחד, ודי אם נאמר כי הטענות הדיוניות זכו למענה הנחזה להיות הולם, והטענות האחרות מוסבות כנגד קביעות שבעובדה של הערכאה המבררת שלא בנקל תתערב בהם ערכאת הערעור, ועל אחת כמה וכמה ערכאת ערעור בגלגול שלישי.

הכלל בבקשה לעיכוב ביצוע גזר-דין משמעתי, כפי שעולה גם מסעיף 72 לחוק לשכת עורכי הדין, התשכ"א-1961, הוא שגזר-הדין לא יעוכב אך בשל הגשת הערעור. לעניין זה יש לתת משקל למהות ההרשעה ולאורך תקופת ההשעיה, כמו גם לסיכויי הערעור וליתר נסיבות העניין (ראו בהרחבה בהחלטות חברי כבוד השופט מ' י' הכהן בעמל"ע 34576-10-12 אבני נ' ועדת האתיקה המחוזית, מיום 9.11.12, בפסקה 9 להחלטה, ובעמל"ע 23731-11-12 שפירא נ' הועד המחוזי של לשכת עורכי הדין, מיום 28.11.12, בפסקה 8 להחלטה). במקרה דנא מדובר בתקופת השעיה לא קצרה, בסיכויי ערעור שאינם נחזים להיות טובים במיוחד ובהרשעה בעבירות לא קלות. ממילא נוטה הכף לכיוון דחיית הבקשה לעיכוב ביצוע.