עמל"ע 36478-12-13 בניטה נ' לשכת עורכי הדין - מחוז דרום

ביום 29.5.14 הגיש המבקש בקשה "בהולה ביותר" לביטול פסק הדין שניתן על ידי בהסכמת הצדדים ביום 11.2.14, בטענה שפסק הדין הופר על ידי המשיבה בחוסר תום לב של ממש ותוך גרימת נזק ממשי למבקש. בנוסף, התבקש בית המשפט להורות על המשך עיכוב ביצוע פסק הדין, מעבר ליום 1.6.14.

ביום 11.2.14 שמעתי את ערעורו של המבקש ולאחר שמיעת הצדדים ומשלא מצאתי ממש בערעור, עמדתי לדחות את ערעורו. יחד עם זאת, הגיעו הצדדים להסכמה, לפיה תיק נוסף שבו הגיש המבקש ערעור על החלטה אחרת של בית הדין הארצי של לשכת עורכי הדין (אשר היה אמור להתברר לפני סגן הנשיא, כב' השופט מ' דרורי), יצורף גם הוא לתיק שבפניי, במובן זה ששני הערעורים ידחו ועונש ההשעיה המצטבר שיחול על המבקש יעמוד על תקופה כוללת של 54 חודשים, אשר יחלו מיום 1.6.14.

המבקש טען, כי ביום 4.4.14, קיבל לידיעתו גזר דין שניתן בהעדרו ביום 28.3.14, בתיק בד"א 30/13 של בית הדין המשמעתי מחוז דרום לפיו הושעה בתיק החדש באופן מיידי ובניגוד לפסק הדין המוסכם.

בקשתו "הבהולה" של המבקש לעיכוב ביצוע נדחתה על ידי חברי, כב' השופט בן ציון גרינברגר.

מיד בפתח הדיון שבפניי, היה ברור, כי כל בקשתו של המבקש הינה לדחות פעם נוספת את תחילת ההשעיה, זאת כדי לאפשר לו לסיים שלושה תיקי נוער.

בין לבין, הוכרז המבקש כפושט רגל וביום 8.5.14, דחה בית המשפט העליון את בקשתו של המבקש לביטול הכרזתו כפושט רגל (החלטת כב השופט י' עמית רע"א 2356/14).

בבקשתו בפניי טען המבקש, כי כתוצאה מפסק הדין החדש שניתן בבית הדין המשמעתי המחוזי מחוז דרום, הוא לא יכול היה להופיע בבתי משפט במשך שלושה שבועות "והדבר הזה גזל חודש ימים..".

המבקש לא ידע להשיב לשאלותיי בעניין מועדים מדויקים ולפיכך, נאלצתי לבדוק את לוחות הזמנים בכוחות עצמי.

פסק הדין בבד"מ 30/13, ניתן בהעדר המבקש ביום 28.3.14 (המדובר בקובלנה לפיה משך המבקש צ'קים על סך כולל של 150,000 ש"ח, כאשר היה מודע לכך שחשבונו מוגבל).