ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב והמרכז נ' חטיב

1.לפני ערעור על פסק דינו של בית הדין המשמעתי הארצי של לשכת עורכי הדין (להלן: "בית הדין הארצי") מיום 9.1.2017 בתיק בד"א 79/16 ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין במחוז תל אביב והמרכז נ' ג'ואד ח'טיב.

הקובלנה

2.ועדת האתיקה המחוזית של לשכת עורכי הדין במחוז תל-אביב (להלן: "המבקשת" או "המערערת") הגישה נגד המשיב קובלנה לבית הדין המשמעתי המחוזי של לשכת עורכי הדין בתל-אביב-יפו (להלן: "בית הדין המחוזי") המייחסת לו ביצוע מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין, על פי סעיפים 53 ו- 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין, תשכ"א-1961 (להלן: "חוק לשכת עורכי הדין" או "החוק"), התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין והעלאת טיעון עובדתי ומשפטי בידיעה שאינו נכון, עבירה לפי כלל 34 לכללי לשכת עורכי הדין (אתיקה מקצועית), התשמ"ו – 1986 וסעיף 61(2) לחוק לשכת עורכי הדין.

3.המשיב נחקר בעבר בגין חשד לביצוע עבירות פליליות (תיקים שנפתחו בשנים 1994, 1995 ו- 2002) וכי חקירות אלה מופיעות ברישום הפלילי המתנהל על שם המשיב במשטרת ישראל. בשנת 2010 פנה המשיב אל מדור הרישום הפלילי במטה הארצי של משטרת ישראל וטען כי הוא מעולם לא נחקר באף תחנת משטרה והוא כפר בנכונות הרישום הפלילי המתנהל על שמו במרשם המשטרתי. לשם בירור טענותיו הוזמן המשיב למסור טביעות אצבע בתחנת משטרה. השוואת טביעות האצבע שלו לטביעות האצבע שנלקחו מהחשוד בתיקי החקירה המופיעים ברישום הפלילי המתנהל על שם המשיב העלתה כי מוסר טביעות האצבע בכל המקרים הוא אדם אחד, המשיב. נוכח כך, ולאחר הגשת תלונה נגדו על ידי ראש מדור מידע פלילי במשטרת ישראל, הוגשה הקובלנה, כאשר הטענה העומדת במרכזה הינה כי המשיב העלה בפני משטרת ישראל טענות שאינן אמיתיות וניסה להטעות את המשטרה על מנת לבטל שלא כדין את הרישומים הפליליים בעניינו.

פסק הדין של בית הדין המחוזי

4.בישיבה הראשונה שהתקיימה בפני בית הדין המחוזי הסכימה המערערת, לאחר שקיבלה את המלצת בית הדין המחוזי, למחיקת הוראת החיקוק שעניינה העלאת טיעון עובדתי ומשפטי בידיעה שאינו נכון מכתב הקובלנה ומשכך, זוכה המשיב בהמשך מביצוע עבירה זו. לאחר שהתקיימו מספר ישיבות בעניינו, הודה המשיב בישיבה מיום 2.3.2016 בבית הדין המחוזי בעובדות המפורטות בקובלנה. משכך, הוא הורשע בביצוע מעשים הפוגעים בכבוד מקצוע עריכת הדין על פי הסעיפים 53 ו- 61(1) לחוק לשכת עורכי הדין וזוכה מביצוע העבירה המייחסת לו התנהגות שאינה הולמת את מקצוע עריכת הדין, בהתאם לסעיף 61(3) לחוק.

5.בנימוקיו להכרעת הדין, קבע בית הדין המחוזי כי אמנם שתי העבירות שיוחסו למשיב (מעשה הפוגע בכבוד המקצוע והתנהגות שאינה הולמת את המקצוע) הן עבירות כלליות במהותן, העבירה הקבועה בסעיפים 53 ו- 61(1) היא עבירה ספציפית יותר. נקבע עוד כי מקום שבו מעשה או מחדל מקיימים את יסודותיה של עבירה ספציפית, אין מקום להוסיף ולהרשיע בעבירת סל, מאחר ועבירות הסל נועדו לאותם מקרים שבהם המעשה או המחדל נשוא הקובלנה אינם מקיימים את יסודותיה של עבירה ספציפית. בית הדין המחוזי הוסיף שלשיטתו יש לפרש את סעיף 53 לחוק לשכת עורכי הדין כסעיף אשר דן בהתנהגות עורך דין במהלך עיסוקו (בלשון בית הדין המחוזי: "כשהוא עוסק קרוב לליבת מקצוע עריכת הדין") וסעיף 61(3) כסעיף החל על התנהגות עורך הדין שלא במהלך עיסוקו כעורך דין.

6.בגזר הדין, על אף ההודאה של המשיב, החליט בית הדין המחוזי לדון בחלק מהעובדות שעלו במהלך הדיון בתיק. בית הדין המחוזי ציין כי הוא לא השכיל להבין מדוע משטרת ישראל המשיכה להחזיק בטביעות אצבעותיו של המשיב על אף שאין כל רישום בגינן. בית הדין המחוזי ציין גם כי דעתו אינה נוחה מהעובדה שעל אף שתיקיו של המשיב בוערו בגין חלוף הזמן, טביעות אצבעותיו ימשיכו להיות מוחזקות על ידי משטרת ישראל לעד. בית הדין המחוזי קבע כי נוכח נסיבות התיק ומאחר שאין היום אפשרות לבחון האם החשד למעורבותו של המשיב במעשים המפורטים ברישום הפלילי אודותיו היה מבוסס, לאור העובדה כי לא הוגש כתב אישום נגד המשיב, ונוכח התרשמותו מהמשיב, קיבל בית הדין המחוזי את טענת המשיב כי הוא אינו זוכר את האירועים בשנים 1994 ו- 1995. בית הדין המחוזי הוסיף שהוא התרשם מכנות דבריו של המשיב לפיהם הוא כלל לא זכר את האירוע שבגינו הוא נחקר במשטרה ומצא אותו בעניין זה אמין.

7.לאחר ששקל את נסיבות ביצוע העבירה על ידי המשיב, מהות העבירה, קבלת האחריות מצדו של המשיב, הודאתו בביצוע העבירה, העדר הרישום המשמעתי בעניינו, הסבריו לנסיבות ביצוע העבירה, העובדה שלשכת עורכי הדין הייתה מודעת לרישום הפלילי בעניין המשיב בטרם קבלתו כחבר, גזר בית הדין המחוזי על המשיב עונש של אזהרה.

פסק הדין של בית הדין הארצי

8.על פסק הדין של בית הדין המחוזי הוגש ערעור לבית הדין המשמעתי הארצי. הערעור נסב סביב הכרעת הדין וגזר הדין. במסגרת ערעור זה טענה המערערת כי לא היה מקום לזכות את המשיב מהעבירה לפי סעיף 61(3) לחוק לשכת עורכי הדין הואיל ומטרותיה של עבירה זו שונות ממטרות העבירה לפי סעיף 53 לאותו חוק. ביחס לעונש טענה המערערת כי הוא קל במידה מופרזת ביחס לעונש הראוי.