עמירם נ' צורף ואח'

פסק דין

לפני תביעת התובע בסדר דין מהיר כנגד הנתבעים, לתשלום סך של 25,255 ₪ (נכון ליום הגשת התביעה 28.1.08) בגין פיצוי מוסכם שנקבע בזכרון דברים לעניין עיסקת מכר מקרקעין.

התובע היה בעליו של מגרש באלפי מנשה. בין הצדדים נחתם ביום 13.8.07 זיכרון דברים בו העלו הצדדים על הכתב את הסכמתם לרכישת המגרש על ידי הנתבעים תמורת 93,000 דולר, לאחר שהתובע יציג את כל המסמכים המעידים על בעלותו בנכס ועל היותו נקי מכל זכות לצד ג'. בזיכרון הדברים נקבע כי חוזה מכר יחתם תוך 7 ימים מהצגת כל המסמכים הדרושים. כעולה מזיכרון הדברים, במעמד חתימתו מסרו הנתבעים לעו"ד גילדר שיק בסך של 5,000 ₪, תוך שהוסכם (ס' 6 לזיכרון הדברים) כי שיק זה יועבר לתובע אם יפרו הנתבעים את זיכרון הדברים ויחזרו בהם מקיום העסקה למרות שכל המסמכים ימצאו תקינים, וכי השיק יוחזר לקונה במעמד חתימת חוזה המכר. בסעיף 7 לזיכרון הדברים קבעו הצדדים כי: "צד שיפר זיכרון דברים זה ישלם לצד שמעוניין לקיים את החוזה סך 5,000 דולר". אין חולק, כי לאחר חתימת זיכרון הדברים נסע התובע לחו"ל (ראה עדות התובע בחקירתו) וחזר לאחר כשבוע ימים. עוד אין חולק, כי במהלך שהותו של התובע בחו"ל התברר לנתבעים כי יתקשו למכור את דירתם שלהם, בשל ליקויי איטום שנתגלו בה, וזאת שעה שלפי תכניתם היתה התמורה עבור הדירה אמורה לשמש לתשלום לתובע עבור המגרש. אשר להתפתחויות מנקודה זו ואילך חלוקות הדעות.

התובע טוען, כי ביום 26.8.07, כאשר שב ארצה, הודיעה לו עו”ד גילדר טלפונית על ביטול העיסקה על ידי הנתבעים, ויומיים לאחר מכן ביקשה אותו לשוחח עם אביה של הנתבעת, מר יעקב ששון (ראה כתב התביעה ותצהיר התובע). התובע טוען כי הן הנתבע והן חמו מר ששון הודיעו לו בעל פה על ביטול העיסקה, אך מבהיר כי הוא עמד על כך שתשלח אליו הודעת ביטול בכתב, אשר בסופו של דבר לא נשלחה אליו. עם זאת הוא טוען כי הנתבעים לא פעלו להשלמת העיסקה ובפועל ביטלו אותה באופן שיש בו כדי לחייבם להעביר לידיו הן את השיק על סך 5,000 ₪ ולשלם לו את הפיצוי המוסכם בסך של 5,000 דולר.

הנתבעים מאשרים כי משלא עלה בידם למכור את דירתם שקלו לבטל את ההתקשרות עם התובע, אולם לטענתם קיוו כי יוותר על הפיצוי המוסכם ומשהתברר להם כי אין בדעתו לעשות כן, חזרו בהם מהכוונה לבטל את זיכרון הדברים והתכוונו להמשיך בביצוע הרכישה, אלא שהתובע לא שיתף פעולה, לא העביר את המסמכים הנדרשים ולא ענה לפניותיהם. לתצהיר מטעם הנתבעים צורף מכתב ששלחה עו"ד גילדר אל התובע ביום 30.8.07 (נספח ג' לתצהיר הנתבעים). במכתב צוין כי הוא נשלח בתגובה למכתב של התובע, אך מכתב זה לא צורף על ידי איש מהצדדים. במכתבה ציינה עו"ד גילדר שיחה טלפונית שקיימה עם התובע כבר ביום חזרתו ארצה, בה מסרה לו כי בשל הקשיים במכירת דירתם שקלו הנתבעים לסגת מזיכרון תוך תקווה כי התובע לא יעמוד על הפיצוי המוסכם, אך משהוברר כי הוא עומד על כך, הרי שהם מודיעים כי בדעתם לרכוש את המגרש באמצעות משכנתא וברצונם לחתום על חוזה מכר מוקדם ככל האפשר, לאחר שהתובע יציג את כל המסמכים הנדרשים להוכחת זכויותיו בנכס. בהמשך אותו יום נשלח לכאורה על ידי עו"ד גילדר אל התובע מכתב נוסף (נספח ד' לתצהיר הנתבעים) ובו ציינה כי: "למדתי משיחתנו כי לדבריך מכרת את מגרשך לאחר, זאת למרות שזכרון הדברים הכתובת לא בוטל על ידי ה"ה צורף בכתב...". אין חולק, כי התובע לא נתן מענה בכתב לפניות אלה וכי בפועל לא חלה כל התקדמות במו"מ לקראת ביצוע העיסקה. לתצהיר הנתבעים צורף מכתב נוסף ששלחה עו"ד גילדר אל ב"כ התובע ביום 5.9.07, אליו צירפה את תצלום השיק של סך 5,000 ₪ שהופקד בידה על ידי הנתבעים ושבה והודיעה כי הם מעוניינים לקיים את ההסכם ולרכוש את המגרש. ביום 6.9.07 כתבה אל ב"כ התובע מכתב נוסף בו ביארה כי 5,000 ש"ח אינם בגדר פיצוי מוסכם אלא תשלום על חשבון התמורה.

התובע, מצידו, צירף לתיק תמלילי שתי שיחות שהקליט, לטענתו, ביום 29.8.07, האחת עם עו"ד גילדר והשניה עם הנתבע עצמו. בשיחה עם עו"ד גילדר נשמעת עו"ד גילדר מוסרת לתובע, בהתייחס לנתבע, כי: "הקונה שלו התחרט". התובע, מצידו, עומד על תשלום הפיצוי המוסכם במקרה של ביטול, ומבאר: "לא, הוא לא מבין את המשמעות. גם אם יבוא מישהו אחר, אני לא יכול לעשות כלום, כי אני איתו...", תוך שעו"ד גילדר ממליצה כי הצדדים ישוחחו ביניהם. בתמליל השני הוקלטה שיחה של הנתבע עם התובע, בה דרש התובע מהתנבע הודעה בכתב על ביטול זיכרון הדברים, כדבריו: "אני לא יכול היום ליצור קשר עם אף אחד לגבי המגרש, כל עוד אתה לא מוציא לי מכתב באמצעות עורכת הדין שלך, גילדר, שאתה לא מעוניין במגרש" והנתבע ביאר לתובע מה קרה עם קונה הדירה ומסר לו כי יפעל להעברת מסמך בכתב אודות הביטול. אשר לפיצוי המוסכם, נושא זה לא עלה בשיחה והיא הסתיימה בכך שהתובע אמר לנתבע כי "תדבר עם גילדר שתדבר איתי".

אין חולק כי בתחילת שנת 2008 נערכה בין התובע לנתבע פגישה בבית קפה בניסיון לסיים את הסכסוך אך זו לא עלתה יפה. על פי המסמכים, התובע מכר בסופו של דבר את המגרש לאחר באוקטובר 2008.

הצדדים העלו איש כנגד רעהו טענות קשות, וגם בין התובע לבין עו"ד גילדר פרץ סכסוך טעון, אשר השפיע, למרבה הצער, על אופן ניהול ההליך שלפני. מכל מקום, אין בדעתי להתייחס בפסק דין זה אלא לשאלות המונחות לפני. שמעתי ברוב קשב את עדויות העדים ועיינתי עיין היטב בכל הראיות שהוגשו ובטענות הצדדים. התרשמותי היא כי בין הצדדים נוצר בסוף אוגוסט 2007 משבר אמון ניכר ו"קצר בתקשורת", אשר כשלעצמם הובילו ליצירת ערפל בכל הנוגע לתוקפו של זיכרון הדברים. ואולם, על התובע מוטל הנטל להוכיח כי הנתבעים אכן ביטלו את זיכרון הדברים, להבדיל מבירור עימו האם יוכלו לבטלו בלא תשלום פיצוי מוסכם, ולטעמי לא עמד בנטל זה.

אכן, הוכח כי הנתבעים שקלו לבטל את ההתקשרות, כדברי הנתבע בעדותו: "אני לא מכחיש חשבתי שאם אסביר לו מה קרה, הוא יוותר על הפיצוי המוסכם ובמקרה כזה, זכרון הדברים יבוטל חשבתי לתומי שבגלל שהוא היה בחו"ל. ברגע שהוא הודיע לי שהוא לא מעוניין המשכנו את התהליך". עדות זו נתמכה גם בעדות מר ששון. שתי העדויות היו בעיני מהימנות, עקביות והגיוניות והן נתמכות לא רק במכתבי עו"ד גילדר מזמן אמת אלא גם מתמלילי השיחות שהגיש התובע. עיון בתמלילים אלה מלמד כי לא עו"ד גילדר ולא הנתבע הודיעו לתובע על ביטול זיכרון הדברים אלא רק הודיעו לו כי הם שוקלים זאת לאור בעית הליקויים בדירת הנתבעים, תוך שהתובע עצמו עמד בכל תוקף על קבלת מסמך בכתב אודות הביטול, מסמך אשר אין חולק כי מעולם לא נשלח אליו בסופו של דבר. לא רק שלא נשלח אליו מסמך כזה, אלא שנשלחו אליו מכתבי עו"ד גילדר המודיעים מפורשות על רצונם של הנתבעים לעמוד בעיסקה ולבצעה. התובע אף הודה: "לשאלת בית המשפט, קיבלתי את ההודעה שהם מעוניים במגרש זה היה לקראת סוף החודש. זה היה אחרי אוגוסט. אני אומר שזה היה בערך שבוע. לשאלת בית המשפט אני מבהיר שהשיחה בה הודיעו לי שיש בעיה, ושמבקשים שלא להתקשר אתי היתה כ 4 ימים אחרי שחזרתי. אני מבהיר שההודעה לפיה בכל זאת מעוניינים לרכוש, הגיע אלי כשבוע אחרי שהודיעו לי שלא רוצים לרכוש... אני מסביר לעניין המכתב מה 30.8 אני זוכר כשאמרו לי שהם רוצים להתקשר התקשרתי לנתבע ואמרתי שאני מוכן לבוא והוא אמר לי שזה לא הוא אלא גיסו. אמרתי אם גיסך רוצה שיתקשר אלי ואז נכנסנו למלחמה". אין חולק, כי התובע לא נתן כל מענה בכתב למכתבי הנתבעים והודעותיהם, לפיהם הם מעוניינים בהשלמת העיסקה, ובד בבד לא פעל מאומה להשלמתה ובפרט לא העביר אל הנתבעים את המסמכים שהיה עליו להעביר אליהם על פי זכרון הדברים. בבית המשפט העיד לעניין זה: "אם בית המשפט מבקש לקבל הבהרה לשאלה האם נתתי מענה בכתב למכתבה של ב"כ הנתבעים מיום 30.8.07 שבו הודע לכאורה כי הנתבעים עומדים מאחורי זכרון הדברים, אני אומר שבעקבות המכתב התקשרתי לנתבע לא עניתי בכתב, התקשרתי ואמרתי שאני מוכן בכל רגע אני מאד רוצה למכור את הנכס ואז נאמר לי זה לא אני זה הגיס שלי שיקנה את הנכס ממך ואמרתי אני מוכן לבוא בכל שעה", אלא שלטענות אלה, אשר הוכחשו נמרצות על ידי הנתבעים, אין כל זכר בתצהירו של התובע, וכאשר נשאל על כך ענה: "אין לי הסבר למה זה לא מופיע בתצהיר".

אכן, יתכן כי נוכח התנהלות הנתבעים איבד בהם התובע את האמון ולא חפץ לקיים עימם את העיסקה, אלא העדיף לראות אותה כמבוטלת תוך קבלת הפיצוי המוסכם. אך בהשקפתו האישית של התובע ובהעדפותיו אין די על מנת להשתכנע כי הנתבעים מצידם ביטלו בפועל את זיכרון הדברים והפרו אותו, כך שקמה לתובע עילה לתבוע מידם את הפיצוי המוסכם. ביתר שאת אמורים הדברים, שעה שאין למעשה חולק כי לא רק שהנתבעים לא שלחו לתובע הודעת ביטול בכתב כפי שדרש מהם כתנאי לביטול זיכרון הדברים, אלא שהודיעו לו מפורשות ובכתב כי הם מעוניינים בעיסקה ואינם מבטלים אותה.

סוף דבר, התביעה נדחית.

משאני מוצאת כי הנתבעים תרמו אף הם, בהתנהלותם, למצב המעורפל שנוצר בין הצדדים, איני רואה לעשות צו להוצאות.

ניתן היום, י"ג אדר תש"ע, 27 פברואר 2010, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: