עמיר(אסיר) נ' שרות בתי הסוהר

פסק דין

לפניי עתירת אסיר, המוחזק בהפרדה, לאפשר לו לקיים את מצוות דתו, לטענתו, להדליק נרות שבת בתאו. לאחר הדיון במעמד העותר הומצאו, בהתאם להחלטותיי, הבהרות מטעם המשיב.

בינתיים הועבר העותר לכלא אחר במחוז אחר, שם מותר לאסירי-הפרדה להדליק נרות שבת בתאיהם. לפיכך העתירה, ככל שהיא נוגעת לעותר, מתייתרת; והריהי נמחקת בזה.

משמדובר בעניין בעל חשיבות כללית, אני רואה לעצמי חובה להזהיר מפני ספק-'פיקוח-נפש', ולהבהיר כלהלן:

הזכות המשפטית לחופש הדת, והחובה הדתית לקיים את המצווה הנדונה של הדלקת נרות שבת, נדחות מפני החובה, המשפטית וההלכתית כאחת, להיזהר ולהישמר מפני פיקוח נפש.

הדברים אמורים גם במצוות 'דאורייתא' (מן התורה), למעט 3 איסורים שאינם מענייננו; ואין-צריך-לומר במצווה זו, שהיא, כדברי סגן הרב הראשי לשב"ס, 'מדרבנן' (מדברי חכמים). "שאין לך דבר שעומד בפני פקוח נפש חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים" [בבלי יומא פב, א].

במסגרת איזון האינטרסים בין חופש הדת של האסיר לבין חובת שירות בתי הסוהר לשמור על הביטחון והבטיחות – יש ליתן את הדעת גם על מקומה של החובה ההלכתית במדרג ההלכתי הפנימי. ככל שמדובר בחובה דתית חמורה יותר במדרג הדתי, יש מקום לתת משקל רב יותר לאינטרס לאפשר את קיומה, חרף קיומם של אינטרסים מנוגדים (ככל שאינם עולים כדי 'פיקוח נפש' כאמור). ולהפך.

בענייננו, סיווגה של החובה ההלכתית הנדונה כ'מצווה מדרבנן' מצדיק מתן משקל יחסי רב יותר לחובת המשיב לשמור על הביטחון והבטיחות בבית הסוהר. יוזכר כי גם ההלכה מכירה ברלבנטיות של סיווג ההוראה ההלכתית במדרג ההלכתי, כגון אם מדובר בדברי תורה או בדברי סופרים, במסגרת האיזון בינה לבין אינטרסים מנוגדים. בהתאם לכך אמרו חכמים כי איסור שבת מדרבנן ('שבות') נדחה מפני כבוד הבריות [בבלי שבת פא, ב].

כמו כן, אין להתעלם מן העובדה כי הוראת המשיב מלכתחילה, שנגדה הוגשה העתירה, לא עקרה חלילה את המצווה – אלא רק הגבילה את קיומה לשטח הפרוזדור, מול חלון תאו של העותר, מטעמי בטיחות ופיקוח נפש התקפים גם מבחינה הלכתית; כפי שציין רב בתי-הסוהר נפחא ורמון. כמו כן, כפי שציין הרב, לעותר עומדת החלופה ההלכתית להסתפק בנרות חשמל. דבר זה תואם גם את ההסבר הפונקציונאלי למצוות הדלקת נרות שבת, כפי שביאר סגן הרב הראשי לשב"ס; קרי: החובה להאיר בשבת את הבית בכלל, ואת שולחן הסעודה בפרט, מטעמי עונג שבת.

אכן, כדברי סגן הרב הראשי, יש למצות פתרונות יצירתיים אפשריים, במטרה לאפשר יציאת ידי שתי החובות: הדלקת הנר והבטיחות. כמה שנאמר: "טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם" [קהלת ז, יח].

כמו כן, "צא וראה כיצד הציבור נוהג – ונהוג" [ירושלמי יבמות ח, א]. משבדיקתו העובדתית של המשיב העלתה כי אמנם, כדברי העותר, בבתי סוהר אחרים נהוג לאפשר הדלקת נרות בתאיהם של אסירי-הפרדה – מן הסתם אין מניעה מלנהוג כך; שהרי חזקה על המשיב שלא היה מאפשר זאת בבתי כלא אחרים אילו הייתה בכך סכנה.

אולם, לאור המקובץ, יובהר כי אם, בנסיבות קונקרטיות מסוימות, קיים סיכון ממשי לשריפה בשל הדלקת הנרות בתא – החובה למנוע סיכון זה הנה מכרעת; ואל לו למשיב לסבור, בטעות, כאילו ההלכה מעכבת בידיו מלקיים חובתו זו. "תנו רבנן: מפקחין פקוח נפש בשבת, והזריז הרי זה משובח, ואין צריך ליטול רשות מבית דין [בבלי יומא פד, ב].

המשיב ימציא לעיונו של העותר, בכלאו החדש, את תשובת המשיב, לרבות צרופותיה (חוות-דעתו של סגן הרב הראשי לשב"ס, והתייחסותו של קמב"צ מחוז דרום בשב"ס); וכן את פסק הדין.

ניתן היום, ב' אדר א תשע"א, 06 פברואר 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: