עמותת חוג ידידי המדרשייה ואח' נ' אוחנ ה

החלטה

בפני בקשה לדחיית התביעה על הסף בטענה להיעדר סמכות עניינית.

במסגרת תביעה זו עותרות המשיבות לחיוב המבקש בתשלום סך של 5,503 ₪. בכתב התביעה, טוענות המבקשות כי על יסוד חוזה שכירות אשר נכרת בינן לבין המבקש ביום 30.7.04, חייב המבקש, בין היתר, בתשלום מסי הארנונה. המבקש לא קיים התחייבות זו והמשיבות נשאו בתשלום מסי ארנונה במקומו לתקופה שמיום 1.9.07 ועד 1.8.07, בסך של 5,503 ₪. נוכח סירוב המבקש לשלם את החוב, הוגשה התביעה.

התביעה הוגשה בסדר דין מקוצר, ברם חלף בקשת רשות להגן, עותר המבקש לסילוק התביעה על הסף.

לטענת המבקש, המסגרת המסדירה את יחסי הצדדים קבועה בחוזה השכירות מיום טו באב, התשס"ז (להלן: "החוזה"), אשר צורף לבקשתו. בסעיף 13.1 לחוזה זה נקבע כי מחלוקות בקשר עם החוזה יתבררו "על פי דין תורה בלבד", שלכן אין מקום לדון בתביעה בבית משפט זה, לבית המשפט אין סמכות עניינית לדון בתביעה ויש לדחותה "תוך פסיקת הוצאות לדוגמא נגד התובעת". לשם הזהירות, מוסיף וטוען המבקש, מתבקשת ארכה להגשת כתבי הטענות.

בתגובתן, טוענות המשיבות כי במסגרת ההסכם אשר צירף המבקש לבקשה, כל שנקבע הוא שהדין אשר יחול יהיה דין תורה, אולם לא נקבע כלל כי מחלוקות יתבררו במסגרת בוררות שלכן אין כל יסוד לטענת היעדר הסמכות העניינית. מוסיפות המשיבות וטוענות כי יש מקום לקבל התביעה בשל אי הגשת בקשת רשות להגן וכי ממילא שפרשנות החוזה דווקא צריכה להביא לכך שמחלוקות בגינו יתבררו לפי הדין הכללי.

בקשת המבקש שגויה מיסודה. המבחן הנקוט בכל הנוגע לשאלת הסמכות העניינית הינו מבחן הסעד, ולפיו נקבעת הסמכות על פי הסעד שעותר לו התובע בכתב התביעה. עיון בכתב התביעה דנא, מראה כי המשיבות עותרות במסגרתו לסעד כספי, חיוב המבקש בתשלום סך של 5,503 ₪. סעד זה מצוי בסמכותו של בית משפט זה ואין כל יסוד לטענה בדבר היעדר סמכות עניינית.

למעשה, עתירתו של המבקש שונה לחלוטין ולא נוסחה כדבעי. בפועל, עותר המבקש לעיכוב הליכים על יסוד מה שלדידו מבטא סעיף בוררות. לכן גם סבור המבקש שעל המשיבות להגיע עימו "לכלל הסכמה" בדבר הפורום המוסמך לדון בתביעה.

דא עקא, שטענה לעיכוב הליכים על יסוד סעיף בוררות הינה טענה עובדתית גרידא, שהרי בבסיסה טענה לאומד דעת הצדדים בחוזה נשוא התביעה. סעיף 5 לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: "חוק הבררות"), מתייחס לסכסוך "שהוסכם למסרו לבוררות". אם כך, בקשה שכזו חייב היה המבקש לתמוך בתצהיר, זאת לא עשה ודי בכך כדי לסלק בקשתו על הסף.

זאת ועוד, עיון בסעיף עליו מתבסס המבקש, לא מראה מילה או חצי מילה המתייחסת לבוררות בפרט או לפורום לבירור סכסוכים בכלל. כל שנמצא בסעיף 13.1 בחוזה, הוא מחיקת הסעיף המקורי והוספת המילים "על פי דין תורה בלבד", כאשר בסעיף 13.3 בהמשך החוזה, אף נותרה בעינה ההפניה לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970. תנאי נוסף והכרחי לעיכוב הליכים לפי חוק הבוררות הינו שעל מבקש העיכוב לשכנע את בית המשפט כי הוא נכון בעתיד ואף נכון היה בעבר לקיים את הסכם הבוררות בין הצדדים, אלא שגם לכך לא מתייחס המבקש.

על כל פנים, שאלת הדין החל על החוזה שכרתו הצדדים, בין דין תורה ובין הדין הכללי, תתברר כשילובנו טיעוני הצדדים ועשויה להיות בעלת נפקות להכרעה במחלוקות. אין בה משום הצדקה לעיכוב הליכים לפי חוק הבוררות.

מאחר והמבקש איננו מיוצג ובכדי לאפשר את יומו בבית המשפט, יוארך המועד להגשת בקשת רשות להגן, אולם המבקש יישא בהוצאות אשר נגרמו למשיבות עקב בקשה זו.

אשר על כן, אני דוחה את הבקשה ומחייב את המבקש לשאת בהוצאות המשיבות בגין בקשה זו בסך של 1,000 ₪ וזאת בלא קשר לתוצאות ההתדיינות.

בשים לה למהות המחלוקות, בקשת רשות להגן תוגש בתוך 14 יום ממועד המצאת החלטה זו.

ניתנה היום, י"ט אדר ב תשע"א, 25 מרץ 2011, בהעדר הצדדים.

התוכן בעמוד זה אינו מלא, על מנת לצפות בכל התוכן עליך לבחור אחת מהאופציות הבאות: