עמאר נ' משרד הבריאות/המשרד הראשי

פסק דין

תביעה לפיצויים בגין נזקי גוף על פי פקודת הנזיקין [נוסח חדש]

רקע כללי

התובעת ילידת 8/5/1951, אחות ותיקה בבית החולים הפסיכיאטרי "איתנים". ביום 26/8/2007, במהלך משמרת הבוקר, הותקפה התובעת על ידי חולה בסטירה ובאגרוף בפנים. שלושה ימים לאחר המקרה פנתה התובעת לביקור אצל ד"ר דיקמן, מומחה לנוירולוגיה, ובכניסה למרפאתו היא נפלה, נחבלה ונגרם לה שבר בברך ימין.

בתביעתה ובתצהירה קשרה התובעת את נפילתה והנזקים שנגרמו לה עקב כך, לאירוע התקיפה; ואולם, לאחר ישיבת ההוכחות הראשונה חזרה בה התובעת מטענותיה לעניין הפגיעה האורתופדית עקב הנפילה, ומיקדה את תביעתה בנזק הנפשי שנגרם לה עקב אירוע התקיפה.

הנתבעת, מדינת ישראל, הינה הבעלים והמפעילה של ביה"ח "איתנים" והמעסיקה של התובעת.

הצדדים חלוקים בשאלת האחריות ובשאלת שיעור הנזק.

נסיבות האירוע וטענות הצדדים

מכתבי הטענות ומחומר הראיות עולה כי אין מחלוקת בין הצדדים באשר לעובדות היסוד של אירוע התקיפה, כדלקמן:

ביום 26/8/2007 נתבקשה התובעת על ידי סגנית מנהלת הסיעוד, גב' מירי שמר לטפל בקבלת חולה למחלקה הסגורה; נמסר לה כי החולה מתאשפזת מרצון ובהמשך יימסרו לה פרטים נוספים ואנמנזה בקשר לחולה; סמוך לאחר מכן נכנסו למחלקה: הרופאה התורנית, ד"ר שכטר, ובתה של התובעת. ד"ר שכטר הכניסה את החולה ואת בתה לחדר הביקורים לשם הסדרת הקליטה במחלקה; התובעת המשיכה בפעולות הרישום והקליטה של החולה ותוך כדי כך הבחינה שהבת מסתובבת במחלקה; היא לקחה את הבת לחדר הביקורים שבו שהתה החולה ושם היא ישבה עם בתה של החולה, כאשר החולה נמנמה בחדר הביקורים; תוך כדי שהתובעת שוחחה עם הבת, לפתע התעוררה החולה והחלה לתקוף את התובעת בפניה ואת בתה; התובעת ניסתה להזעיק עזרה בעזרת האינטרקום הפנימי שנמצא בחדר הביקורים, אך הצוות הרפואי לא שמע את הקריאה; בעקבות כך פתחה התובעת את חדר הביקורים באמצעות המפתח שהיה ברשותה ויצאה ממנו.

לטענת התובעת, יש להטיל אחריות על הנתבעת בשל כך שלא פעלה לשמירה על שלומה ולא מנעה את התקיפה. לטענתה, הרופאה התורנית, ד"ר שכטר, התרשלה בהערכת המסוכנות של החולה, למרות שהיו בידיה נתונים מספיקים, היכולים להעיד על סכנת התקיפה של אנשי הצוות; היה על ד"ר שכטר ליידע את התובעת בדבר עברה ומצבה הרפואי של החולה; ניתן היה למנוע את התקיפה אילו ד"ר שכטר לא היתה מובילה את החולה ובתה לחדר הביקורים, והיתה מבקשת שהבת תיפרד מאמה בחדר המיון; כן ניתן היה לקבוע כי הביקור ייערך בפיקוחם של שני האחים הגברים שהיו במחלקה.

עוד נטען על ידי התובעת, כי הנתבעת נושאת באחריות בגין אי-התקנת לחצן מצוקה בחדר הביקורים, ואספקת לחצני מצוקה אישיים לצוות הסיעודי.

מנגד נטען על ידי הנתבעת כי, לא נפל פגם בהתנהלותה של הרופאה התורנית; מכל מקום, התובעת ידעה בפועל מה מצבה של המטופלת, דבר שמנתק כל קשר סיבתי משפטי בין הנטען כלפי הנתבעת לבין פגיעתה של התובעת; התובעת לא הוכיחה הפרת אחריות מצד הנתבעת; הטענות כנגד מקצועיותה של ד"ר שכטר הינן טענות שבמומחיות רפואית מקצועית שיש לתמוך אותן בחוות דעת; טענות התובעת בנוגע ללחצן המצוקה לא היו מונעות את האירוע.

דיון ומסקנות

לאחר שנתתי את דעתי למכלול חומר הראיות ולטענות מטעם הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

אשר לטענות בנוגע להתנהלותה המקצועית של הרופאה התורנית, ד"ר שכטר – מקובלת עלי טענת הנתבעת כי מדובר בטענות הנוגעות לשיקול דעת רפואי מקצועי של ד"ר שכטר, שהיה צריך לתמוך אותן בחוות דעת רפואית, על מנת שניתן יהא להוכיח אותן, בהתאם לתקנה 127 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984.

מדובר בטענות הנוגעות להפעלת שיקול דעתו של מומחה פסיכיאטר באשר להערכת מסוכנות של חולה וקביעת הסדרי האשפוז שלו. סבורני כי מדובר בסוגיה רפואית מקצועית מובהקת, הנוגעת למהות תפקידו ומקצועיותו של מומחה פסיכיאטר, ועל כן, על תובע המבקש לתקוף את אופן פעולתו של מומחה בכגון דא, לצרף חוות דעת רפואית מטעמו בהתאם לתקנות, כאמור.

ד"ר שכטר חזרה ומסרה את עמדתה המקצועית בנוגע לאופן הטיפול בחולה במהלך עדותה בבית המשפט בעמ' 39 לפרוטוקול הדיון, ש' 8-26 וכדלקמן:

"ש. את לא נכחת בזמן שמירי שמר מסרה הדברים לצוות הרפואי ואת לא יודעת מה מירי אמרה למי מהצוות הרפואי?

ת. נכון. אין נוהל שדורש ממני לקחת מטופל ממיון ישר למח'. זה יכול להיות אח כללי שיש לו מידע הנדרש להעביר לצוות.