עמ"ת 7963-01-15 שאולוב (עציר) נ' מדינת ישראל

בפניי ערר על החלטת בית המשפט השלום בחדרה (כב' השופט קפלן) מיום 21/12/14, במסגרת בקשה לעיון חוזר, אשר הוגשה במ"ת 12453-12-14, ואשר בה נקבע כי העורר ישהה במעצר עד תום ההליכים כנגדו.

כנגד העורר הוגש ביום 7/12/14 כתב אישום ובו מיוחסת לו עבירה של ניסיון התפרצות למקום מגורים. בד בבד עם הגשת כתב אישום זה (להלן: "כתב האישום המקורי") הוגשה בקשה למעצרו עד תום ההליכים של העורר.

בהחלטה מיום 10/12/14, קבע כב' השופט קמא כי קיימות ראיות לכאורה לגבי האישום המקורי, כי קמה עילת מעצר לאור מסוכנותו של העורר הנובעת בעיקר מעברו הפלילי המכביד ביותר בעבירות רכוש ובכלל ויחד עם זאת קבע כי ניתן לשחרר את העורר למעצר בית חלקי, עד תום ההליכים, כך שהוא ישהה במעצר בית בפיקוח אביו בכל יום בין השעות 18:00 ועד 06:00 למחרת. כב' השופט התנה את השחרור בהפקדה של ערבות כספית במזומן וחתימה על ערבויות, כאשר לאחר מכן לבקשת העורר הפחית כב' השופט קמא את סכום ההפקדה משמעותית (מסך מקורי של כ-2,500 ₪ לסך של כ-500 ₪) וזאת על רקע טענתו של העורר בדבר מצבו הכלכלי הקשה. מעיון בפרוטוקול מיום 11/12/14, עולה כי רק במועד זה הופחתה ההפקדה ולכן ככל הנראה העורר השתחרר ביום 11/12/14 או 12/12/14, לכל המאוחר.

אלא שביום 14/12/14, נעצר שוב העורר ומיוחס לו חשד לביצוע עבירה נוספת שעניינה השגת גבול וגניבת מכונה המשמשת כמבריש דשא סינטטי (להלן: "המכונה"), אשר בוצעה לכאורה ביום זה, כמו גם הפרעה לשוטר במילוי תפקידו (להלן: "האירוע השני").

עקב האירוע השני הנטען מיום 14/12/14, הוגשה בתיק המקורי בקשה לעיון חוזר בתנאי השחרור המפורטים מעלה ובקשה לחילוט ערבויות (לפי סעיף 52 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה-מעצרים) התשנ"ו-1996 – (להלן: "חוק המעצרים")).

ביום 21/12/14 התקיים דיון בבקשת המדינה לעיון חוזר וכב' ביהמ"ש קמא קבע, בהחלטה נשוא הערר, כי האירוע השני בוצע, ככל הנראה, בשעה שבה העורר לא אמור היה להיות במעצר בית ולכן אין הפרה של תנאי מעצר הבית במובן של הימצאותו מחוץ לבית בניגוד להחלטה, אך מנגד, עצם ביצוען של העבירות הכרוכות באירוע השני (לכאורה), מצריך לשקול מחדש את חלופת המעצר שנקבעה ולבחון אם היא עונה על המסוכנות. בית המשפט התייחס עוד לכך שבשלב שבו התקיים הדיון בפניו (21/12/14) טרם הוגש כתב אישום מסודר לגבי האירוע השני, אך מצא כי הדבר נובע מסיבות שאינן יכולות לגרוע מהמסקנה הכללית והיא שמסוכנותו של העורר לא מאפשרת להסתפק עוד בחלופת המעצר שנקבעה בהחלטה המקורית ועל-כן קבע כי לא ניתן לתת עוד אמון בעורר והורה על מעצרו עד תום ההליכים.

בהודעת הערר, כמו גם במהלך הדיון, טען העורר באמצעות בא כוחו כי אין ראיות לכאורה בכל הנוגע לאירוע השני ולכן אין כל סיבה לקבוע כי לא ניתן לתת אמון בעורר (וראו כי אין כל טענה באשר לעצם קביעתו של כב' השופט קמא לפיה בנסיבות יש מקום לשקול מחדש את האיזון הראוי בין החלופה לבין רף המסוכנות).

המשיבה, סומכת ידה על החלטת כב' ביהמ"ש ומבקשת לדחות את הערר.

שקלתי את טענות הצדדים ואף עיינתי בתיקי החקירה הרלבנטיים לבקשת הצדדים, וזאת לאור הטענות שהועלו בדבר היעדר תשתית ראייתית בכל הנוגע לאירוע השני.