עמ"ת 62201-09-16 מדינת ישראל נ' אלרבע(עציר)

ערר על החלטת בית משפט השלום בפ"ת מיום 25.9.16 (כב' הש' א.כרייף) במסגרת מ"ת 39243-09-16, בגדרה הורה על שחרור המשיב בתנאי מעצר בית מלא בשטח ישראל.

1. כנגד המשיב הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של כניסה לישראל שלא כדין, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, תשי"ב-1952. יחד עם כתב האישום הוגשה גם בקשה לעצור את המשיב עד תום ההליכים בעניינו.

2. על פי עובדות כתב האישום, ביום 14/9/16 בשעה 03:03 או בסמוך לכך, שהה המשיב ברכב בפתח תקווה ללא אישור כניסה או שהיה כחוק, תוך שהצו הארעי המתיר לו לשהות בישראל פג ביום 6.8.15.

3. בית המשפט קמא התרשם מקיומן של נסיבות מיוחדות וחריגות המצדיקות שחרור לחלופת מעצר על פני מעצר עד תום ההליכים, באופן שיאזן בין הבטחת התייצבות המשיב למשפטו, לבין נסיבותיו המיוחדות. נסיבות מיוחדות אלו כללו את אפשרות גירושו של המשיב משטחי מדינת ישראל אשר עלולה להעמידו בסכנת חיים, משך שהייתו בשטחי המדינה בהיתר, הטיפול הממושך של ועדת המאוימים בעניינו ושיתוף פעולתו עם גורמי בטחון בישראל. בית המשפט קמא הוסיף והדגיש את סוג העבירה המיוחסת למשיב, עברו הפלילי הכולל הרשעה יחידה של שהייה בישראל שלא כדין ועילות המעצר מסוג הימלטות ומסוכנות, אותן ניתן לאיין באמצעות החלופה שהוצעה.

   טענות הצדדים

4. העוררת סבורה כי יש להתערב בהחלטת בית המשפט קמא ולהורות על מעצרו של המשיב עד לתום ההליכים, או על שחרורו לחלופת מעצר בשטחי הרשות. לשיטתה, בית המשפט הפלילי אינו יכול להוות תחליף לערכאה המוסמכת לדון בשהייתו של המבקש שלא כדין ולא ניתן לעקוף את הגורמים המנהליים המוסמכים, באמצעות פנייה לבית המשפט הפלילי. נטען כי משלא פנה המשיב לערכאה המוסמכת בעניינו, הן לעניין המישור הנורמטיבי והן לעניין הסעד הזמני הנדרש, לא ניתן לקבוע כי הוא ישהה בתחומי ישראל ללא החלטת הגורמים המוסמכים. העוררת סבורה כי מתן אפשרות לתקיפת החלטה מנהלית פרטנית באמצעות בית המשפט הפלילי, תביא לפגיעה חמורה באכיפת החוק ואף תסכל את אפשרות קיומה של ביקורת שיפוטית מנהלית אפקטיבית. העוררת הוסיפה והדגישה כי בית המשפט אינו הגורם המוסמך והמתאים לדון בהארכת תוקף שהייה בישראל, שכן לשם כך נדרשים קריטריונים, כגון קיומן של אינדיקציות המצביעות על סכנה לחייו של הפונה, בדיקות קפדניות מול גורמים כגון שב"כ, משטרה, מנהל אזרחי, הרשות הפלסטינאית ובחינת קיומה של סכנה לשלום הציבור כתוצאה משהייתו בישראל. העוררת הוסיפה וטענה, כי על בית המשפט הפלילי לבחון את עצם החלטתו בעניין זה, בדומה לבחינה של החלטת רשות מנהלית עליה נמתחת ביקורת שיפוטית ובכלל זה בדיקת סבירות, טוהר ותום לב, אך אין בחינה זו מהווה תחליף לבחינה המהותית המתבצעת על ידי הרשות המנהלית עצמה.

   עוד נטען, כי למשיב לא עומדת הגנת הצורך, משהתנאים המפורטים בהוראת סעיף 34יא' לחוק העונשין, התשל"ז-1977 אינם מתקיימים בעניינו. הובהר, כי שהיית המשיב בישראל אינה מהווה הגנה מיידית, שכן זו אינה יכולה לכלול אירועים מתמשכים על פני פרקי זמן. לגישת העוררת, אף הדרישה בדבר העדר אמצעי פעולה אחר לנאשם אינה מתקיימת, שכן למשיב עמדה האפשרות לנקוט בהליך המנהלי. העוררת הוסיפה והפנתה לבג"ץ 91/15 פלוני נ' מתאם פעולות הממשלה בשטחים (16.6.15), אשר בגדרו נדון עניינו של המשיב, תוך שנקבע כי הנהלים הקיימים בנושא הארכת היתרי שהייה בישראל ודיון לפני וועדת המאוימים, אינם מציבים אותו לפני סכנה ממשית.

5. במהלך הדיון שהתקיים לפניי, הוסיף ב"כ העוררת וטען כי לשיטתו, דיני המעצרים לא נועדו לבחינת הסוגיה מושא הדיון. ב"כ העוררת סבור כי האיזון הנכון בין ההליך המנהלי להליך הפלילי, אינו מתמצה בשיגור המשיב לשטחים באופן אוטומטי, אלא יש לאפשר לו לעבור דרך הגורם המנהלי בדרכו לשטחי הרשות וככל שהרשות המנהלית תיעתר לטענותיו, יזכה לסעד אותו הוא מבקש.

6. למול טענות העוררת, טען המשיב כי יש להותיר את החלטת בית המשפט קמא בעינה וכי ניתן לאיין את מסוכנותו במסגרת מעצר הבית כפי שנקבעה, במקום בו התגורר במהלך 12 השנים האחרונות בפיקוח הערב המוצע.

   דיון והכרעה