עמ"ת 36155-05-15

ערר על החלטת בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופט בנג'ו) במ"ת 846-05-15 מיום 5.5.2015 אשר במסגרתה הורה בית המשפט קמא על מעצרו של העורר עד תום ההליכים.

1. כנגד העורר הוגש כתב אישום, בו נטען כי ביום 30.4.2015 נמצא נוהג כשהוא בזמן פסילה וללא ביטוח (לאור פסילה בת 20 חודשים שהוטלה עליו ביום 28.11.2013).

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה למעצרו של העורר עד תום ההליכים.

3. לאחר דיון, קבע בית המשפט קמא הנכבד כי קיימות ראיות לכאורה לגבי העבירות המיוחסות לנאשם בכתב האישום, כי קיימת עילת מעצר מובהקת וכי המסוכנות היא כה גבוהה עד כדי כך שלא ניתן לאיינה בחלופת מעצר כל שהיא. בנוסף, בבחינת "למעלה מן הצורך", התייחס בית המשפט קמא לחלופת המעצר שהוצעה – וקבע כי היא אינה ראויה ואין בכוחה לשמש אמצעי פיקוח אשר יבטיח את תכלית ההגבלות.

4. בהודעת הערר, טוען העורר באמצעות בא כוחו, כי לא ניתן משקל ראוי לטענת העורר לפיה הוא סבר שהפסילה הסתיימה לאחר שרישיונו נשלח אליו, כי שגה כבוד השופט קמא עת קבע שהמסוכנות כה גבוהה עד כי לא ניתן יהא למצוא חלופה הולמת, וכי החלופה הקונקרטית שהוצעה יכולה לאיין את המסוכנות. בנוסף, הוצעה מפקחת נוספת, אשר יכולה לסייע במלאכת הפיקוח, ארוסתו של העורר.

5. המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערר, תוך הפניה לעבר המכביד של העורר.

6. לאחר ששקלתי את טענות הצדדים ועיינתי בתיק החקירה שהושאר לעיוני, עמדתי היא כי יש להשיב את התיק לבית המשפט קמא על מנת שיבחן שנית את האפשרות לשחרר את העורר בתנאים, לאחר שישמע את המפקחת החדשה המוצעת. ואפרט.

7. ראיות לכאורה – הואיל ואין מחלוקת כי העורר נמצא כשהוא נוהג במועד הנטען והואיל ואין חולק שביום 28.11.2013 אכן נגזר עליו עונש של 20 חודשי פסילה – ברי כי קיימות ראיות לכאורה. בנוסף, יש לראות כי הסניגור המלומד הסכים במהלך הדיון לקיומן של ראיות לכאורה – ולכן, זו תהא נקודת המוצא להמשך הדיון. יש רק לבחון את טענת הסניגור לגבי כך שבית המשפט לא נתן משקל ראוי לטענת העורר לפיה סבר (ואולי בטעות) שמשך הפסילה הסתיים אחרי 14 חודש, כיון שקיבל בחזרה את רישיון הנהיגה שלו. עמדתי היא כי יש קושי משמעותי לקבל טענה זו, לאור הניתוח המפורט של כבוד השופט קמא לגבי השתלשלות האירועים בכל הנוגע לגזר הדין מיום 28.11.2013. כבוד השופט מפרט את ההליכים המשפטיים הרבים מטעם העורר לגבי אותו עונש של פסילה – אשר מהם עולה שקשה לקבל כעת את הטענה לפיה הוא טעה בדבר משך הפסילה וכי קבלת הרישיון גרמה לו לסבור שהפסילה קוצרה מ-20 חודש ל-14 בלבד. יש אף לתת את הדעת למועד העלאת הטענה, לכך שהיה שינוי מסוים בגרסתו לגבי אי ההבנה הנטענת ומקורותיה, ובכל מקרה, לא ניתן לייחס לטענה זו משקל, ובוודאי שלא משמעותי, בשלב הזה של הדיון. ללא קשר לשאלה אם המדובר בטענה כבושה אם לאו, ללא קשר לאפשרות שהיה שינוי בגרסה וללא שיהא צורך להכריע אם יש בטענה ממש - אזי שהדיון בה יתבצע בתיק העיקרי – וכפי שצוין, נמשיך את הדיון על יסוד ההנחה שאכן קיימות ראיות לכאורה, כפי שקבע השופט קמא.

8. עילת מעצר – אין ספק כי נהיגה בזמן פסילה, הינה עבירה שמגלמת מסוכנות לציבור הנוסעים בדרך, ההולכים ברגל ואף סיכון לעורר עצמו (וזאת מעבר לפן הכלכלי של העבירה, לרבות העדר הביטוח). מי שרישיונו נפסל – מסיבות אלו ואחרות – הינו מי שהמחוקק והזרוע המבצעת רואים כמי שאינו ראוי שיקח לידיו את ההגה וינהג ברחובות העיר. אין אף ספק כי לחובתו של העורר עבר תעבורתי מכביד ביותר הכולל 126 (!!!) עבירות – אשר ברובן המכריע הינן עבירות תנועה מסוג ברירת קנס, אך גם יש לחובתו שתי הרשעות בנהיגה בזמן פסילה (ויוער כי יחד עם הפסילה בת 20 החודשים שהוטלה עליו בנובמבר 2013, הוא אף נידון לשבעת חודשי מאסר בפועל ואחד עשר חודשי מאסר על תנאי). מסת העבירות מעידה על מי שלא רק שנוהג כאשר אסור לו לנהוג אלא על מי שגם נוהג בניגוד לחוקים. לכן, אכן קיימת עילת מעצר כפי שנקבע בהחלטה נשוא הערר.