עמ"ת 35170-02-15 י'(עציר) נ' מדינת ישראל

 1. ערר על החלטתו של בית משפט השלום בראשון לציון מיום 2.2.15 בתיק מ"ת 34547-12-14, לפיו הוחלט על מעצרו של העורר עד תום ההליכים המשפטיים נגדו.

2. רקע הערר והבקשה שביסודו, הוא כתב אישום שהוגש בעניינו של העורר והמייחס לו עבירות של תקיפה הגורמת חבלה של ממש, איומים והיזק בזדון, זאת בגין אירוע מיום 12.12.14 בסמוך לשעה 02:00 לפנות בוקר, כשתקף העורר את המתלונן עת שיחקו יחדיו במשחק הימורים, וכששניהם נתונים תחת השפעת אלכוהול.

עפ"י עובדות כתב האישום, לאחר שלקח העורר כסף מכיסו של המתלונן וסירב להחזירו לו, ומשלקח מנגד המתלונן שטר כסף שהניח העורר, תקף העורר את המתלונן, חנק אותו וגרם לשריטות בצווארו, היכה באגרוף בפניו, משך בחולצתו וקרע אותה. בעקבות המתואר נגח המתלונן בפניו של העורר וגרם לו לדימום ונפיחות בשפתו העליונה וכנגד, הכה העורר את המתלונן במכת אגרוף נוספת, קרע את חגורת מכנסיו ואיים עליו כי ישחט אותו עם סכין. בהמשך רדף העורר אחר המתלונן כשהוא אוחז בידו בשבר בקבוק, עד שלבסוף נעצר ע"י השוטרים.

3. לא היתה מחלוקת עקרונית בדבר קיומן של ראיות לכאורה, אם כי טענת ב"כ העורר היתה, כי מדובר למעשה בתגרה שבה שני צדדים, ועל כן אין המדובר במסוכנות גבוהה וניתן להסתפק בחלופה שתרחיק ותפקח על העורר באופן שלא יוכל לסכן את המתלונן. יוער, כי עמדת ב"כ המדינה היא שפעולות העורר הן הדומיניות מבין שני המעורבים, ועל כן הוגש כתב האישום כנגדו דווקא ולא כנגד המתלונן.

4. בית המשפט קמא לאחר שעיין בראיות קבע קיומן של ראיות לכאורה ועילת מעצר של מסוכנות (החלטה מיום 1.1.15). בית המשפט ציין, שעל אף ויתכן כי לא ניתן לקבוע מי מהצדדים הצית או התחיל את הויכוח, הרי שהתמונה הראייתית העולה היא התנהגות אלימה ומאיימת מצד העורר דווקא, תוך מסוכנות של ממש, בה התקרב הוא לעבר השוטר באופן מאיים בהחזיקו בידו שבר בקבוק הזכוכית, עד כי השוטר חש סכנה לחייו ולחיי הסובבים אותו ונאלץ לשלוף את נשקו, לדרוך אותו ולכוונו לעבר העורר. יצויין כי גם אז המשיך העורר להתקרב לעבר השוטר, ונעצר רק לאחר שהשוטר בעט בו והפסיק את האירוע. בנסיבות אלה, קבע בית המשפט קמא, כי המדובר במסוכנות הנובעת מן העורר שאינה מסוכנות נקודתית כלפי המתלונן דווקא.

5. בד בבד עם האמור, סבור היה בית המשפט קמא כי המקרה אכן מצדיק בחינת שחרור לחלופה, ומשלא התרשם מהחלופות שהוצגו לפניו בעת הדיון (אזרחים אריתראים השוהים באשרת שהיה זמנית), ביקש לקבל חוות דעתו המקצועית של שירות המבחן לעניין זה.

6. חוות דעת השירות (מיום 18.1.15) העריכה כי קיים סיכון להישנות בעייתית ושולית מצד העורר, רמת הסיכון היא בינונית וחומרתה היא ברמת פגיעה בינונית נמוכה. באשר למפקחים המוצעים לא מצא השירות כי מתאימים הם לתפקידם, ועל כן לא המליץ השירות על שחרור העורר.

7. בישיבה נוספת שקיים בית המשפט קמא (מיום 20.1.15), החליט הוא לתת אפשרות נוספת בידי העורר למצוא חלופות מעצר נוספות. כך אכן נעשה ובדיון משלים (מיום 2.2.15) הסתבר כי השירות בחן 6 מפקחים אפשריים, ואולם, על אף שהם עצמם נראו לשירות כמודעים לתפקידם ובעלי רצונם לסייע לעורר, לא ראו הם כל סיכון במצבו או דפוסים אלימים. בהינתן העובדה כי המפקחים עצמם שוהים זמניים בארץ המנהלים אורח חיים הישרדותי, תוך התמודדות עם קשיים יום-יומיים, לא מצא השירות כי מתאימים הם לשמש כמפקחים (חוו"ד מיום 26.1.15).

במכלול האמור, לא מצא איפוא בית המשפט קמא את חלופות המעצר המוצעות כמספיקות לאיין את מסוכנות העורר ועל כן החליט לעוצרו עד תום ההליכים בעניינו.

8. השאלה הנדונה לפני הינה איפוא בחינת חלופת מעצר, תוך שלטענת העורר לוקה הערכת שירות המבחן בחומרתה, זאת בשל סברת השירות כי יש לו בעיית שתיה, דבר המוכחש על ידו. לדבריו שתה בעת האירוע בנסיבות חברתיות, ואינו סובל מבעית שתיה. עוד טוען הוא כי תפקידם של המפקחים אינו דווקא לזהות מצבי סיכון כמצויין על ידי השירות, אלא לשמור על העורר במעצר בית, לא לאפשר לו להפר את התנאים שנקבעו לשחרורו, וככל שמופרים התנאים – לדווח על כך למשטרה.