עמ"ת 32062-10-14 . בעניין

ערר על החלטת בית המשפט השלום בירושלים (כב' השופטת יעל ייטב) מיום 14.1014 בתיק מ"ת 20306-10-14, במסגרתו הורה על מעצרו של העורר עד למתן החלטה אחרת.

הרקע לערר והחלטת בית המשפט קמא

1. ביום 13.10.14 הוגש נגד העורר כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים כלפי אשתו, לפי סעיף 192 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "חוק העונשין"), וזאת בנוכחות שוטרי תחנת המשטרה אליה הובא לאחר פניית האישה למוקד 100 במשטרה ודיווחה של האישה על תקיפה פיזית של העורר וחששה ממנו. האישה - יחד עם אדם אחר - התקשרו למוקד 100 והתלוננו על אלימות פיזית של העורר כלפי האישה, אשר נאלצה, לדבריהם, להתחבא מפניו בשירותים ולבסוף לברוח מהבית. באותה שיחה עלה החשש של האישה מפני העורר, והאישה ביקשה מהשוטרים שירחיקו אותו ממנה. העורר הובא לתחנת המשטרה, שם טען שהוא יכול לברוח גם מהכלא ולהרוג את אשתו.

2. בד בבד עם הגשת כתב האישום הגישה המשיבה בקשה למעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים נגדו. ביום 14.10.14 הורה בית המשפט על מעצרו של העורר עד להחלטה אחרת, ועל הזמנת תסקיר מבחן בעניינו של העורר, וזאת עד ליום 9.11.14. בית המשפט קבע כי על אף שקיימת אינדיקציה בחומר החקירה לכך שהעורר שתה אלכוהול במהלך היום, לא ניתן ללמוד ברמה הנדרשת שהעורר לא היה מודע למעשיו בשל שכרות. גם אם יהיה מקום להעלות שאלה זו בהליך העיקרי, בשלב זה די בחומר הקיים כדי לבסס קיומן של ראיות לכאורה. ועוד, מחומר החקירה עולה כי לעורר רמת מסוכנות גבוהה - על רקע העובדה שהליך אחר בגין עבירה דומה תלוי ועומד נגדו, הרקע הפסיכיאטרי שלו, כמו גם העובדה כי הוא אינו נוטל את תרופותיו הפסיכיאטריות ושהוא צורך משקאות אלכוהוליים.

   טענות הצדדים 

3. כנגד החלטת בית המשפט קמא טען ב"כ העורר כי לא קיימות ראיות לכאורה להוכחת עבירת האיומים. הדברים שיוחסו לעורר הושמעו לאוזני שוטרי התחנה, ולא לאוזני אשתו, ואין בהם כדי "להטיל מורא" ולערער את שלוותו של "השוטר הסביר" אשר נחשף לדברים. ועוד, אין חולק כי בחומר הראיות אינדיקציות משמעותיות לכך שהעורר היה במצב של שכרות, אף אם נחלקו העורר והמשיבה בשאלה האם שכרות זו מגיעה כדי שלילת האפשרות להוכיח קיום יסודות העבירה (הדורשת מטרה מיוחדת). די באינדיקציות אלה - המעוררות ספק סביר באשמת העורר - כדי לפגוע בעוצמת ה"ראיות לכאורה".

4. זאת ועוד, שגה בית משפט קמא כאשר קבע את מסוכנותו של העורר על בסיס בחינת עברו. עבירת איומים כשלעצמה אינה מקימה חזקת מסוכנות, אך יכולה להוות רק ראיה למסוכנות המאיים, בהתחשב בטיב הדברים והקשרם, בהתאם למכלול נסיבות העניין. חזקה זו אינה קמה בענייננו, משנאמרו הדברים בשכרות, וב"עידנא תריתחא" ולא במעשה מתוכנן מראש. עוד טען ב"כ העורר כי הדחייה הארוכה לצורך קבלת תסקיר מבחן, כפי שנקבעה על ידי בית המשפט (עד ליום 9.11.14), אינה מידתית בנסיבות תיק זה, ועל בית המשפט היה לבחון חלופת מעצר אף ללא קבלת תסקיר.