עמ"ת 31319-06-16 בן בנשתי(אחר/נוסף) נ' מדינת ישראל

1.לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים בתיק מ"ת 32479-12-15, מיום 13.6.16 (כב' השופטת ג'ויה סקפה שפירא), לפיה קבע בית המשפט כי העורר יישאר במעצר בית מלא, מלבד יציאה של שלוש שעות מדי יום. העורר טוען כי יש לבטל החלטה זו ולהסיר מעליו את התנאים המגבילים את חירותו.

2.בבקשה נטען, כי לא היה עילה להטיל על העורר תנאי מגביל כלשהו, משום שלשיטת בא כוח העורר, לא קיימת ראיות לכאורה בעבירה העיקרית של סחיטה באיומים ולא קיים סיכוי סביר להרשעה בעבירה זו.

3.בתמצית, העובדות העומדות ברקע לבקשה זו הן כי העורר נעצר ביום 10.12.15 למשך שלושה ימים ולאחר מכן שוחרר למעצר בית מלא. ביום 16.12.15 הוגש כתב האישום וביום 11.1.16 הוגש כתב אישום מתוקן.

4.במסגרת כתב האישום המתוקן מיוחסות לעורר ביצוע עבירה של ארגון ועריכת משחקים אסורים, החזקה וניהול מקום משחקים אסורים ועבירה של סחיטה בכוח ותקיפה הגורמת חבלה ממשית בנסיבות מחמירות. אין מחלוקת, כי עבירה זו עומדת בבסיס העובדה כי בית המשפט הטיל על העורר תנאים מגבילים, הכוללים כאמור מעצר בית מלא, למעט אפשרות של יציאה למשך שלוש שעות מדי יום.

5.בהחלטתו, בחן בית משפט השלום את האמור בכתב האישום בכל הנוגע למכות שספג המתלונן ביום האירוע. לאחר שהוצגו לפניי הראיות, עלה כי המתלונן שהימר היה חייב כספים לשתי קבוצות שונות, וכי ביום האירוע פגשו שתי הקבוצות במתלונן, כאשר באותו מפגש הוכה המתלונן וזאת כדי להוציא ממנו כספים אותם הוא חייב.

6.בית משפט השלום, בסעיף 11 להחלטתו, קבע כי השאלה העומדת בלב המחלוקת היא האם העורר היה שותף למכות הקשות שהוכה המתלונן. אומר, כי אכן אין ספק שביום האירוע הוכה המתלונן מכות קשות. עוד קבע בית המשפט, כי ביום האירוע התקיימו שני שלבים באותו מפגש, וכי חלקו של העורר בשלב הראשון שבו הוטחו דברים קשים במתלונן היה מרכזי. לאחר מכן נסעו כל השותפים למפגש, היינו העורר ושתי הקבוצות, בשני כלי רכב למקום אחר, שם הוכה המתלונן.

7.באשר לשאלה האם העורר היה שותף למכות בשלב השני, קובע בית המשפט כי הראיות מתבססות על שני מקורות: האחד הוא זכרון דברים של השוטר דוד לוי, המתאר שיחה בעל פה שנערכה עם עומר חיות, שהיה אחד השותפים לאירוע. על פי הכתוב במזכר, עומר אמר לשוטר כי העורר ואחר בשם ליאור דוראני בעטו במתלונן. בית המשפט ציין בצדק, כי יש להניח שמשקלה של ראיה זו במהלך המשפט לא יהיה גבוה מאחר שעומר לא אמר דברים אלה בהודעותיו ואין בידי המשיבה הקלטה של אותה שיחה. בית המשפט התייחס למקור השני לראיות כנגד העורר. בית המשפט ציין כי מדובר בהודעות של אירית גמליאל, שהיא נאשמת 2. בית המשפט הפנה להודעתה של אירית גמליאל מיום 4.11.15, שם ציינה כי העורר ועוד שניים נתנו למתלונן מכות, בעיטות ו"כאפות". בהודעה נוספת מיום 8.11.15 חזרה על הדברים. בצדק ציין בית המשפט, כי אירית ועומר הם שותפים לעבירה, ועל כן יש לראותם כבעלי אינטרס. אחדד עניין זה ואומר, כי בתור מי שהיה שותף לאירוע, הם בעלי אינטרס מובהק להפליל את העורר ולייחס לו את המכות הקשות שספג המתלונן. זאת ועוד, ציין בית המשפט כי אירית שמרה על זכות השתיקה בחלק מהודעותיה. אוסיף ואומר, כי קיים ספק רב באשר למשקל שיש לייחס בשלב זה להודעות שותפים לעבירה, שהרי לא ניתן יהיה להגיש הודעות אלה אלא בהסכמה בשלב ראיות התביעה, ומכאן שקיים ספק רב אם הודעות אלה תעמודנה לנגד עיניו של בית המשפט אשר ידון בכתב האישום כחלק מראיות התביעה.

8.זאת ועוד, בא כוח העורר הפנה אותי להודעות המתלונן, בהן חזר ושלל את הטענה כי העורר פגע בו פיזית.

9.בהמשך ההחלטה קבע בית משפט השלום, כי המתלונן מסר בהודעותיו שחלקו של העורר היה דומיננטי בחלק הראשון של האירוע וכי הוא נכח בחלקו השני, אך ציין שהעורר לא היכה אותו.