עלאמה (עציר) נ' מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקווה (כב' השו' א' שרון), מיום 23.2.17, במ"ת 43048-02-17, בגדרה הורה על מעצרו של העורר עד לתום ההליכים המשפטיים כנגדו.

רקע

1. כנגד העורר – תושב האזור, הוגש כתב אישום המייחס לו עבירות של כניסה לישראל שלא כחוק, לפי סעיף 12(1) לחוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952; התחזות כאדם אחר במטרה להונות, לפי סעיף 441 לחוק העונשין, התשל"ז-1977 (להלן: "החוק"); שימוש במסמך מזויף, לפי סעיף 420 לחוק; הפרעה לשוטר במילוי תפקידו, לפי סעיף 275 לחוק וגניבת רכב, לפי סעיף 413ב לחוק;

2. על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 18.2.17, בסמוך לשעות 23:15 ל- 00:45, פרץ העורר לרכב על ידי שבירת חלון הסמוך לדלת הנהג ומתג ההצתה. העורר הניע את הרכב ונסע לכיוון מחלף נתניה. שם, בסמוך לרמזור של כביש מס' 57, ניגש שוטר לרכב והעורר הציג לפניו תעודת זהות כחולה עם פרטיו של אחר ועם תמונת העורר.

   העורר לא חלק על קיומן של ראיות לכאורה, למעט בהקשר לעבירת הגניבה המיוחסת לו ועתר להעדפת אמצעים שפגיעתם בחירותו פחותה.

3. בית המשפט קמא קבע כי חומר הראיות הגולמי המצוי בתיק החקירה, מגבש פוטנציאל ראייתי הלכאורי הנדרש להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו. בית המשפט קמא הוסיף וקבע, כי העבירות המיוחסות לעורר, בצירוף עברו הפלילי, הכולל עבירות של איומים, החזקת אגרופן או סכין למטרה לא כשרה ותקיפה וחבלה ממשית על ידי שניים או יותר, מקימים עילת מעצר בדמות מסוכנות וחשש להימלטות מאימת הדין. לאורם של נתונים אלו, סבר בית המשפט קמא כי אין לבחון חלופת מעצר בעניינו של העורר ולכן הורה על מעצרו עד לתום ההליכים בעניינו.

   תמצית טענות הצדדים

4. העורר טוען כי יש להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. העורר סבור כי חומר הראיות לכאורה אינו מגבש את הפוטנציאל הראייתי הנדרש להרשעתו בעבירת הגניבה המיוחסת לו. העורר טוען כי בית המשפט קמא התעלם מגרסתו, לפיה הוא אינו מעורב בעבירת הגניבה עצמה וכי הרכב נמסר לו מאחר, אשר ביקש ממנו להתלוות אליו לנסיעה. העורר הדגיש כי לא ידע שהרכב גנוב וכי מסר לחוקריו את שמו של האחר מיד עם מעצרו ואף בטרם נועץ בעורך דין. העורר הוסיף וטען, כי אין בעברו הפלילי כדי לגבש עילת מעצר בעניינו בדמות מסוכנות לבטחון הציבור, שכן המדובר בעבירה אחת בלבד משנת 2014 ומאז לא יוחסו לו עבירות אלימות נוספות . עוד נטען כי, בהינתן שהעבירות המיוחסות לעורר כעת הן עבירות רכוש, אשר אינן כוללות רכיבי תחכום, או ביצוע בצוותא, אין בהן כדי להקים עילת מעצר בעניינו. אשר לעילת המעצר הנובעת מהחשש להימלטותו, בהיותו תושב האזור, טוען העורר כי ניתן לאיין מסוכנות זובאמצעות קביעת תנאים שיבטיחו את התייצבותו להמשך משפטו.

5. המשיבה, מנגד, מצדדת בהחלטת בית המשפט קמא ולשיטתה, אין להתערב בה. המשיבה מפנה להחלטת בית המשפט קמא, ממנה עולה כי מתקיימות ראיות לכאורה לעבירות המיוחסות לעורר. המשיבה מדגישה כי העורר נתפס בעודו יושב במושב הנהג של הרכב הגנוב, כאשר מתג ההנעה והחלון הסמוך אליו שבורים. בנסיבות אלו, סבורה המשיבה כי מתקיימת, לכאורה, חזקה תכופה שיש בה כדי קשירת העורר לעבירה המיוחסת לו. המשיבה מבהירה כי גרסת העורר לא נתמכה בראיות כלשהן ומכל מקום, מדובר בטענת הגנה שאין מקומה להיבחן בשלב הדיון במעצר, אלא בהליך העיקרי. המשיבה הוסיפה וטענה, כי לבד מעבירת הכניסה לישראל שלא כדין, מיוחסות לעורר עבירות נוספות ובהיותו תושב האזור, אין להעדיף חלופת מעצר בעניינו. עוד הודגש, כי העבירות המיוחסות לעורר ובפרט ההתחזות לאדם אחר והשימוש במסמך מזויף, מלמדות כי לא ניתן לייחס לו אמון, המהווה תנאי סף להעדפת תנאים שפגיעתם בחירותו פחותה.

   דיון והכרעה

6. לאחר שעיינתי בערר, בהחלטת בית המשפט קמא ובטענות הצדדים ולאחר שבחנתי את מכלול הנסיבות הצריכות לעניין – נחה דעתי כי דין הערר להידחות. עיינתי בחומר הראיות לכאורה והתרשמתי, כמו בית המשפט קמא, כי קיימת תשתית ראייתית לכאורית, שיש בה את העוצמה הנדרשת להרשעת העורר בעבירות המיוחסות לו. כן שוכנעתי כי קיימת עילת מעצר כנגד העורר וכי לאור מכלול נסיבות העניין, לא ניתן להעדיף חלופת מעצר בעניינו.