עמ"ת 11671-11-16 רגב נ' מדינת ישראל

לפניי ערר על החלטת בית משפט השלום בפתח-תקווה במ"ת 26231-03-16 מיום 31.10.16, בגדרה דחה את בקשת העורר לביטול התנאים המגבילים בהם הוא מצוי בשלב זה.

כנגד העורר הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של איומים. על פי העובדות המפורטות בכתב האישום, העורר התקשר לעובדת הסוציאלית שטיפלה בו ואיים עליה כי יגיע לוועדה שבה הם עתידים להיפגש ושם יפגע בה באמצעות סכין.

המשיבה עתרה למעצר העורר עד לתום ההליכים בעניינו ובחודש מרץ 2016, שוחרר העורר בתנאים מגבילים. ביום 31.5.16, הוקלו התנאים המגבילים ונקבע כי העורר יימצא במעצר בית לילי בלבד, בין השעות 23:00 עד 06:00 וללא פיקוח.

העורר עתר לבית המשפט קמא בבקשה לביטול מעצר הבית הלילי וביום 31.10.16, הורה בית המשפט קמא, כי בנסיבות המקרה אין מקום לשנות מהתנאים שנקבעו בעניינו של העורר מאחר שמדובר בתנאים מינימליים אשר נועדו, בין השאר, להעברת מסר למשיב.

טענות הצדדים

העורר סבור כי יש להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. לשיטתו, יש להתחשב בשילובו של בתכנית אבחון במרכז השיקול של הביטוח הלאומי ובחלוף פרק זמן ניכר של כשמונה חודשים ממועד ביצוע העבירות וכחצי שנה שחלפה מאז החלטת בית המשפט קמא בדבר ההקלה בתנאים המגבילים של העורר.

העורר סבור כי מטרת התנאים המגבילים אינה להעביר מסר וכי די בהליך הפלילי לכשעצמו כדי להעביר את המסר הנדרש. עוד טען העורר כי עניינו אינו שונה מנאשמים אחרים שמיוחסת להם עבירת אלימות מילולית יחידה בשיחת טלפון ובעניינם מתבטלים התנאים בחלוף הזמן. הסנגורית הוסיפה והדגישה, כי העורר הוא אדם בגיר, בעל עבר פלילי שאינו מכביד וכי הוא מקפיד ליטול טיפול תרופתי ולהגיע למעקב רפואי, על מנת לטפל בבעיותיו הנפשיות. העורר לא הפר את התנאים המגבילים שהושתו עליו והסנגורית סבורה כי בנסיבות העניין, אין הצדקה עניינית לקיומם של התנאים המגבילים, הפוגעים בחירותו של העורר. עוד הודגש, כי העבירה המיוחסת לעורר לא נעברה בשעת לילה כך שממילא תנאי מעצרו בשעות אלו אינם מסייעים בהשגת תכלית מניעתית כלשהי. בנוסף, העבירה המיוחסת לעורר בוצעה, לכאורה, מאחר שסבר כי העובדת הסוציאלית אינה מטפלת במציאת עבודה עבורו וכעת הוא מצוי בתהליך קליטה לעבודה במסגרת הביטוח הלאומי, ונראה כי המסוכנות שהובילה לעבירה המיוחסת לו, אוינה.

למולו, טענה המשיבה כי אין מקום להתערב בהחלטת בית המשפט קמא. המשיבה הפנתה לנסיבות העבירה המיוחסות לעורר ולשיטתה, יש לייחס משקל נכבד לפוטנציאל שבמימוש האיום. המשיבה הוסיפה וטענה, כי בהעדר שינוי כלשהו במצב הדברים שביחס למעשה, לא ניתן לקבל את טענת העורר לפיה מסוכנותו אוינה. המשיבה סבורה כי התנאים המגבילים הנוכחיים, הם מינימליים ביותר ומאזנים נכונה בין מסוכנותו של העורר לבין זכויותיו.

דיון והכרעה

לאחר שעיינתי בנימוקי הערר, בטענות הצדדים ובאסמכתאות שהועברו לעיוני ונתתי לבי למכלול הנסיבות הצריכות לעניין, הגעתי לכלל מסקנה כי דין הערר להתקבל בחלקו.