עמ"ת 10073-08-16 מדינת ישראל נ' עודה

העובדות וטיעוני הצדדים:

1.בפני ערר המדינה על החלטת בית משפט קמא מיום 3.8.16 (כב' השופט בקר) בתיק 71-0-16 שבמסגרתה הורה על שחרורו של המשיב ממעצר תוך מתן אורכה בת 21 יום להפקדת הערבויות הכספיות שהושתו עליו, כאשר בין לבין ישהה המשיב בתחומי מדינת ישראל "תחת עינם הפקוחה" של 4 מפקחים שכל אחד מהם יחתום על ערבות צד ג' בסך 4,000 ש"ח. הנימוק להחלטה נעוץ בטענת המשיב כי הוא מאוים על חייו בשטחי הרשות הפלסטינאית ואינו יכול להשתחרר ממעצר על מנת להיות מגורש לשם. בית המשפט נסמך בעניין זה על מכתבו של עו"ד טפלו מיום 14.7.16 המאשר שהמשיב פנה אליו בטענה שהוא מאוים ושכר את שירותיו לצורך הגשת בקשה מתאימה "לוועדת מאוימים" למען קבלת היתר שהיה בישראל.

2.כנגד המשיב הוגש לבית משפט השלום בת"א כתב אישום הכולל שני אישומים ומייחס לו ביצוע עבירות של כניסה לישראל שלא כדין בתאריכים 30.6.16 ו- 27.7.16. עם הגשת כתב האישום הוגשה גם בקשה להורות על מעצרו של המשיב עד תום ההליכים נגדו ועל שחרורו באותן ערבויות כספיות שהושתו עליו בהחלטת בית המשפט מיום 27.7.16 שניתנה במסגרת הליך מעצר הימים. בהתאם למבוקש, בדיון הראשון שהתקיים בתאריך 28.7.16 שוחרר המשיב בערבויות ונאסר עליו להיכנס לתחומי מדינת ישראל. משלא הפקיד המשיב את הערבויות ולא השתחרר ממעצרו, התקיים דיון נוסף בעניינו בתאריך 3.8.16 בפני כבוד השופט בקר, שאז ניתנה ההחלטה נשוא הערר הנוכחי.

3.לטענת ב"כ העוררת שגה בית משפט קמא בהתירו למשיב לשהות בתחומי מדינת ישראל בתנאים המפורטים בהחלטה. ראשית, מן הבחינה העובדתית, טענת המשיב בדבר היותו מאוים היא בגדר טענה בעלמא שלא נבחנה לגופה על ידי הרשות המנהלית המוסמכת. טענה זו מפי המשיב עלתה לראשונה בחקירתו תאריך 30.6.16, שאז סיפר בין השאר שהוא נכנס לישראל שבוע קודם, כלומר, ששבוע לפני כן עוד שהה בשטחי הרשות הפלסטינית. בחקירתו מיום 26.7.16 במסגרת האישום השני, כאשר נשאל מתי נכנס למדינה הוא השיב "לפני שבוע וחצי", מה שמלמד לגישת המערערת, על כך שהמשיב נכנס לישראל ויוצא ממנה לסירוגין, שלא בהלימה לטענתו כי נשקפת לו סכנה בשטחי הרשות. זאת ועוד, עיון בעברו הפלילי של המשיב מלמד שהוא הורשע בעבירה דומה בתאריך 20.3.15 כאשר מקריאת הטיעונים לעונש בעניינו שם, אין כל זכר לטענת מאוימות, מה שעל פניו מציב סימן שאלה למול אמינותו של המשיב.

4.שנית, לגישתה של העוררת, מתן רשות זמנית למשיב לשהות בישראל עד לקבלת החלטה בעניינו על ידי הרשות המוסמכת, נעדרת עילה לגיטימית. בעניין זה הפנתה לדברי בית המשפט העליון בבג"צ 91/15 פלוני (16.6.15), שם דחה בית המשפט את בקשת העותרים לקבוע שיש ליצור מנגנון של מתן סעד זמני עד לקבלת ההחלטה של קצין המאוימים. בית המשפט העליון קבע שם, כי מתן סעד כזה יגרור אחריו למעשה התרת שהייה בלתי חוקית של מבקשים בתוך שטח מדינת ישראל לאורך זמן בטרם הוכרעה שאלת מאוימותם, דבר שאין להשלים עמו. לטענת ב"כ העוררת, מתן צו זמני על ידי בית משפט שלום במסגרת תנאי שחרורו של המשיב בהליך פלילי, באופן המתיר את שהייתו בארץ רק בגלל מאוימותו, חוטא לעצם הליך הברור של וועדת המאוימים וחותר תחת הסמכות אשר נתונה בלעדית לרשות המנהלית. בהקשר זה הסבירה ב"כ העוררת כי וועדת המאוימים הינה ועדה המורכבת ממספר גורמים מקצועיים והיא שממליצה למפקד אזור יהודה ושומרון בעניין בקשה של תושב איו"ש להיתר שהייה בישראל בטענה של סכנה הנשקפת לחייו בשל חשדות לכאורה לשיתוף פעולה עם ישראל. בקשה זו נבחנת בשים לב לשני קריטריונים מרכזיים: קיומן של אינדיקציות המצביעות על הסכנה הנשקפת לחייו של הפונה ושנית – אפשרות קיומה של סכנה לשלום הציבור בישראל ולביטחונו אם בקשת הפונה תיענה, מטעמים של פעילות עבריינית או ביטחונית. קריטריונים אלה אמורים להיבדק באחריות רבה ותוך הפעלת כלים ייעודיים מול השב"כ, המשטרה, המנהל האזרחי ועוד. הכנסת תושב שטחים לתחומי המדינה ללא בדיקה ראויה מקימה חשש לפגיעה בערכים מוגנים חשובים הנוגעים לשמירה על בטחון הציבור בישראל. בהקשר זה הוסיפה וציינה ב"כ העוררת, כי ספציפית לענייננו, למשיב הרשעות קודמות מהשנים האחרונות שניתנו על ידי בית הדין הצבאי, בעבירה של יידוי אבנים והחזקת פגיון.

5.לגישת ב"כ העוררת, בקשות מן הסוג דכאן, דהיינו, בקשה המופנית לערכאה דיונית על ידי עציר שנתפס עובר עבירה להתיר לו להשתחרר לתחומי המדינה, היא בעלת השלכות רוחב משמעותיות על אכיפת החוק בהתייחס לשוהים שלא כדין בישראל, ואולי אף בהתייחס להחלטות של רשויות מנהליות בתחומים אחרים הכרוכים ברישוי והיתר. הדבר עלול לעודד עשיית דין עצמית במקום הליכה בדרך המלך של הגשת בקשה להיתר טרם ביצוע העבירה. בהקשר זה הפנתה ב"כ העוררת להחלטת בית משפט זה (כב' השופט שגיא) בעמ"ת 27390-04-16 מדינת ישראל נגד עבד אלרחמאן (14.4.16) בקובעו, שאינו מוצא כל סיבה שבגינה "תנוצל" פלטפורמת הליך המעצר לסידור ענייניו האישיים של המשיב. בית המשפט קבע כי גם אם משמעות החלטתו היא השבת המשיב לשטחי הרשות לא ניתן לנצל את הליך המעצר לצורך פתרון בעייתו של המשיב שהרי מוטיב המעצר נועד לצמצם או לבטל את מוטיב חזרתו של המשיב על ביצוע העבירה, או למנוע שיבוש הליכים ולא כמכשיר למציאת פתרונות הומניים לבעיות שונות.

6.ב"כ המשיב הביע התנגדות לערר וסמך ידיו על החלטת בית משפט קמא. ב"כ המשיב הטעים כי למשיב אין קושי לעמוד בערבויות שהושתו עליו ואולם הוא מעדיף להישאר במעצר מאשר להשתחרר ולהישלח אל מחוץ לגבולות המדינה. עוד נטען, כי למרות שהמשיב מודה בביצוע העבירות ויכול לסיים את ההליך הפלילי לאלתר, הוא מעדיף שלא לעשות כן מחמת פחדו להיות מגורש מן הארץ, מה שמלמד על כנות חששותיו. לדברי ב"כ המשיב, די בשלב זה בתשתית ראייתית מינימאלית כדי לבסס את הטענה לגבי היותו המשיב מאוים. זאת הוא עשה בין היתר בכך שהראה שפנה בבקשה לוועדת המאוימים, כמשתקף במכתבו של עו"ד טפלו מיום 14.7.16. לגבי הפן המשפטי שבסוגיה, הפנה ב"כ המשיב לבש"פ 743/15 פלוני (22.2.15) שם קבעה כב' השופטת ד. ברק ארז, שניתן עקרונית להורות על שחרורו של תושב שטחים לחלופת מעצר בישראל באותם מקרים חריגים שנקבעו בבש"פ 6781/13 בעניין קונדוס, וזאת כאשר קיימת לכאורה מניעה ממשית להחזרתו של נאשם לרשות הפלסטינית, וכאשר יש ביכולתו להציע חלופת מעצר הדוקה. באותו מקרה, כב' בית המשפט הורה על שחרורו של העורר בחלופת מעצר בכתובת קבועה תוך הטלת הוראות מגבילות. ב"כ העורר הפנה בנוסף להחלטות נוספות של בתי משפט שונים שהורו על שחרורם של שב"חים בתנאי מעצר בית בתחומי מדינת ישראל. כמו כן הפנה ב"כ המשיב אל שתי החלטות שניתנו על ידי בית המשפט המחוזי מרכז בעמ"ת 20395-08-15 ועמ"ת 34150-02-16 שם נדחו עררים שהוגשו על החלטות בית משפט השלום שהורה על שחרור לחלופת מעצר בנסיבות דומות.

דיון ומסקנות:

7.לאחר שבחנתי את נסיבות המקרה, טיעוני הצדדים והפסיקה שצורפה לעיוני, מסקנתי היא כי דין הערר להתקבל, כפי שיפורט וינומק להלן: