-
מר י. מ. ז"ל (להלן- המנוח) נישא שלוש פעמים בחייו וערך כמה וכמה צוואות ("בין 7 ל – 8" כדברי אחד העדים בהליך, עמ' 37, ש' 27 לפר' בקמא), באשר לחלקן הקטן הוגשו בקשות קיום והתנגדויות בהליכים הנדונים. המערער הוא נכדו של המנוח מנישואיו הראשונים, ואילו המשיבה 4 (להלן- המשיבה), אלמנתו של המנוח, הייתה אשתו השלישית לה נישא בשנת 2008 ונותר נשוי לה עד פטירתו. נציין כי למנוח היה אף בן מנישואיו השניים אולם לדאבון הלב הוא נהרג בתאונת דרכים ולזכרו והנצחתו הוקם בית כנסת בחצר ביתו של המנוח. עם פטירת אשתו השנייה ירש המנוח את הזכויות בבית.
הצוואה משנת 2010
-
ביום 21.3.2010 ערך המנוח צוואה בעדים בה הוריש את ביתו ב*** (להלן- הבית) למערער ובתנאי שהבית לא יימכר לעולם ויישאר בבעלות המערער כל ימי חייו, בכפוף למתן זכות מגורים למשיבה לכל ימי חייה בדירה שבקומת הקרקע ובמחסן הצמוד אליה, לרבות שימוש בשטח החצר הקדמית. כמו כן ציווה למשיבה, לה היה נשוי אותה עת מזה כשנתיים, את מכוניתו וסך של 50,000 ₪. את יתרת רכושו ציווה לבתו מנישואיו הראשונים, אמו של המערער, המשיבה 3 (להלן- הבת).
הצוואה משנת 2017
-
לאחר שנים, ביום 26.2.2017 חתם המנוח על צוואה חדשה בעדים שערך רב העיר ****, דאז, הרב ב. ז"ל, בה הוריש את הבית וכל נכסיו לאשתו המשיבה, למעט 100 ₪ שקבע שיש לתת במתנה לבתו – היא הצוואה אותה קיים בית המשפט קמא וכנגד הכרעתו זו הוגש הערעור שלפנינו.
ההליכים
-
המערער הגיש בקשה לקיום צוואת 2010 (ת"ע 47278-05-19), והתנגדות לקיום צוואת 2017 ואילו המשיבה הגישה בקשה לקיום צוואת 2017 (ת"ע 47307-05-17) והתנגדות לקיום צוואת 2010 (ת"ע 47350-05-19).
עיקר טענותיו של המערער היו כי צוואת 2017 נערכה תוך מעורבות של המשיבה שביקשה לערוך בה שינויים ואף הייתה מעורבת בקביעת עדי הצוואה, כך נטען להשפעה בלתי הוגנת מצידה והרחקת המנוח מבני משפחתו. להוכחת טענתו להשתתפות המשיבה בעריכת הצוואה צירף המערער, בין השאר, תמליל של הקלטת שיחה שערכו הוא ואחרים עם הרב ב. ז"ל באשר לנסיבות עריכתה. לטענתם מתמליל השיחה שקיימו באותה פגישה ניתן להבין כי המשיבה נכחה עם המנוח בבית הרב לצורך עריכת הצוואה עובר לעריכתה ואף התייחסה לתוכנה ולרצונה כי לא תחויב בהשבת הלוואה כספית שנתן המנוח לבתה, וכן ביקשה להתערב בזהות עדי הצוואה.
המשיבה מצידה הכחישה את טענות המערער, טענה כי לא השתתפה בעריכת צוואת 2017, כי זו נחתמה לפני שני עדים כשרים שהביא הרב אשר ערך את הצוואה מראשית ועד כלה. הצוואה היא פרי רצונו של המנוח, ובהינתן שהם היו נשואים אותה עת שנים רבות (כעשר שנים) ואף בצוואות קודמות שנערכו על ידו נתן לה המנוח זכות מגורים בביתו לכל ימי חייה. לדבריה, המנוח מצא לנכון לשנות מצוואותיו הקודמות בשל כך שהמערער ואמו ניתקו את קשריהם עמו וחדלו לבקרו. לטענתה אין לתת כל משקל לתמליל השיחה עם הרב כיון שזה הלך לעולמו ולא נחקר עליו.
-
במסגרת ההליך התגלה דבר קיומה של צוואה נוספת שנחתמה בין שתי צוואות המחלוקת הנזכרות. צוואה משנת 2015 שנערכה אף היא על ידי הרב ב. ז"ל ובמסגרתה ציווה המנוח את מחצית ביתו למשיבה "וזאת בתנאי שתחזיר לי חוב שחייבת לי בסך 100,000. לביתי (= הבת) הנני נותן במתנה 50 אלף ₪". איש מהצדדים לא ביקש לקיים צוואה זו ובכל זאת בית המשפט נתן בפסק דינו ביטוי לעצם קיומה ותוכנה, זאת מטעמים שיפורטו בהמשך. נוסיף ונציין כי בשלוש הצוואות לעיל, הקים המנוח הקדש לטובת בית הכנסת על שם בנו שנפטר (סע' 4 לצוואת 2010, סע' ה' לצוואת 2015 וסע' ו' לצוואת 2017).
פסק דינו של בית משפט קמא
-
בית המשפט דחה את התנגדות המערער לקיום צוואת 2017. בפסק הדין נדחו טענת ההשפעה הבלתי הוגנת וטענת המעורבות בעריכת הצוואה.
נקדים ונאמר כי בית המשפט הטיל ספק במהימנות המערער מתוך כך שהסתיר את קיומה של הצוואה משנת 2015 וכי שינה טעמו בכל הקשור לידיעתו עליה.
כמו כן, המערער לא עמד על בקשתו לקבלת תיקיו הרפואיים של המנוח לצורך הוכחת 'תלות' כרכיב בטענת השפעה בלתי הוגנת, ובית המשפט הסיק מכך כי "ויתורם של המתנגדים על קבלת מסמכים רפואיים על מצבו של המנוח משנת 2015, שנתיים עובר לעריכת הצוואה, מלמדת כי המתנגדים הבינו כי מצבו הבריאותי והקוגניטיבי של המנוח היה תקין, לא נדרש לעזרה טיפולית ולהשגחה צמודה והבין פשר עריכת הצוואות מהבחינה הקוגניטיבית". זאת ועוד, אחר ששקל את הנסיבות בהתאם למבחנים הקבועים בפסיקה לצורך הוכחת השפעה בלתי הוגנת, מצא בית המשפט כי אלו לא מתקיימים – כך נמצא כי המנוח היה כשיר ועצמאי בעת עריכת צוואת 2017, הוכחה מסירות טיפולה של המשיבה במנוח, ולא הוכח כי המשיבה מנעה את הגעתם של המערער ואמו לביקור אצל המנוח, ומכאן מסקנת בית משפט קמא –
"לנוכח כל האמור מצאתי כי המנוח לא היה מנותק מהמתנגדים או מחברים ושכנים. נהג לפקוד את בית הכנסת ולא ניכר כל ניסיון מצד המשיבה לנתקו מהסביבה, כטענת המתנגדים. אין בהתנהגות המשיבה להוכיח השפעה בלתי הוגנת על המנוח"
-
בית משפט קמא הוסיף ושלל את טענת המערער כי המשיבה נטלה חלק בעריכת הצוואה באופן הפוסל אותה. בית המשפט בחן האם מתקיימות בנדון הנסיבות העונות על הנסיבה השלישית הנזכרת בסעיף 35 לחוק הירושה כפוסלת צוואה – "לקח באופן אחר חלק בעריכתה", ומצא כי נסיבות אלו אינן מתקיימות בנדון. בית המשפט עמד על הגישה המצמצמת הקבועה בפסיקה לעניין הדיבור הנזכר (ע"א 6496/98 מופק בוטו נ' סאמי בוטו, (1999); ע"א 433/77 הררי נ. הררי (1978).
בית המשפט סבר כי השיחה המוקלטת עם הרב ב. ז"ל בה נכחו המערער ואחרים אינה חד משמעית ולא ניתן להסיק ממנה מסקנות מוחלטות באשר לאופן עריכת הצוואה, לפיכך יש לייחס לה משקל ראייתי נמוך. עסקינן בפגישה שנערכה ביום 19.4.18, בתום השבעה על המנוח, בביתו של הרב, כאשר הגיעו אליו המערער ומספר אנשים נוספים, לרבות שכנו המנוח מר נ.. השיחה הוקלטה על ידי א. משתתפת נוספת בפגישה אך הוגש רק תמליל השיחה, כאשר נראה על פני הדברים כי התמליל אינו מתחיל מראשיתה של השיחה או מראשית המפגש ולא ניתן לדעת מה נאמר בשיחה טרם תחילת ההקלטה. בפגישה ביקשו הנוכחים לעיין בצוואה שערך הרב אך הוא לא מצא אותה. בית המשפט התרשם כי "הרב לא זכר מה עשה עם הצוואה, אם בכלל שמר הצוואה או טיוטה ממנה". ממילא עלה ספק אצל בית המשפט האם הרב מכוון בדבריו לצוואת 2015 או לצוואת 2017, כיוון שלא זכר עד תום את העניין והדברים אינם ברורים מתמליל הפגישה, ובלשון בית המשפט - "עולה החשש האם את שייחס לצוואה משנת 2017 אולי קרה בפועל בעת עריכת הצוואה משנת 2015, אין לדעת".
מכל מקום, מתוך התמליל התרשם בית המשפט כי הצוואה נערכה על פי רצונו של המנוח – "הרב: חיכיתי לו, אמר חכה. עכבתי אותם שבועיים. נו, נו, אמרתי לו חכו, עד שהוא אמר די. אני ניסיתי לדבר איתו, ניסיתי לשכנע אותו, לא רצה. אז עשיתי....הרב: שהיא היתה, הלוותה לו. אחרי כמה חודשים בא אמר אני מוותר על זה ו... בסדר, מה אני" ( הדגשות שלנו; עמ' 3, שו' 13, 18- 26, עמ' 4, שו' 1-14 לתמליל). בית המשפט אף התרשם מהשיח בין הדוברים כי המערער היה מודע לצוואת 2015 (עניין שהכחיש בתחילה). הדבר העלה ספקות בליבו של בית המשפט – "האם יתכן ובקשת הרב ב. ז"ל לעכב את עריכת הצוואה היתה כדי לאפשר למנוח לשקול מחדש למי יצווה את מחצית הבית הנוסף, או האם לוותר למשיבה על פרעון ההלוואה, אין לדעת. אולם תמוהה הדבר בעיני כי המתנגד השיב בחיוב על שאלת הרב כאילו ידוע לו על מה מדובר".
בית המשפט קבע כי לא ניתן להסתמך על התמליל ולתת לו משקל גבוה בנדון, בהעדר יכולת לחקור את הרב שהלך בין לבין לבית עולמו - "חוסר היכולת להבין דברי הרב לאשורם, כאשר אין ספק כי הרב הזכיר עובדות הרלבנטיות אך לצוואת 2015, שלא לומר כי לא ציין כלל תאריכים על כל שסיפר בשיחה, מחזקים את הרציונאל לפיו אין לקבל תצהיר ללא שהמצהיר נחקר בחקירה נגדית".
בית המשפט הוסיף ועמד על כך שתמליל ההקלטה אינו ברור, יש ציון להתלחשויות, וההקלטה/תמליל אינם מתחילים מראשית הפגישה וכי "בדברי הרב המצוטטים רב החסר על המלא", כל אלו פגמו בשלמות התמליל ומקשים על הבנתו.
בית המשפט התייחס אף לעדות המשיבה לפיה ליוותה את המנוח לבית הרב מספר פעמים ואולם לדבריה היא לא נכחה בחדר עת שהה המנוח עם הרב קודם לחתימת הצוואה. מאידך במעמד חתימת הצוואה נכחה המערערת בחדר עת חתמו עליה המנוח והעדים. כך התרשם בית המשפט כי המשיבה ביקשה מהמנוח שלא לעמוד על החזר כל ההלוואה בסך 200,0000 ₪ שנתן לה ולבתה, ולא רק מחציתה כפי שצוין בצוואת 2015, המנוח שוכנע לבסוף והסכים לוותר כליל על החזר ההלוואה במלואה כפי שצויין בצוואת 2017. בית המשפט שוכנע מדברי הרב ב. בתמליל כי הצוואה נערכה על פי רצונו הברור של המנוח וזאת, בין היתר, אחר שהוברר כי החליט לעשות זאת על אף שהרב ניסה לשכנע אותו לשקול שנית את פרטי הצוואה - "חיכיתי לו, אמר חכה. עכבתי אותם שבועיים. נו, נו, אמרתי לו חכו, עד שהוא אמר די. אני ניסיתי לדבר איתו, ניסיתי לשכנע אותו, לא רצה. אז עשיתי".
-
בית המשפט הוסיף ושלל את טענת המערער כי המשיבה התערבה בעריכת הצוואה כיון שניסתה לקבוע את זהות עדי הצוואה. בית המשפט התייחס לדברי הרב לפיהם אכן המשיבה ביקשה שני עדים ספציפיים אולם הרב לא נענה לבקשתה כיון שאחד העדים היה חתנו. בית המשפט למד כי גם אם בשיחה טלפונית ביקשה המשיבה כי העדים יהיו עדים מסוימים, הרי שלא כך נעשה בפועל שכן הרב – עורך הצוואה – הפעיל את שיקול דעתו בעניין, ועל כן אין לראות בכך התערבות בתוכנה של הצוואה, ובלשון בית המשפט "סבורה אני כי אין לראות בכך התערבות בתוכנה של הצוואה. גם אם הייתה התערבות, מה שאיני סבורה כך, היא הסתיימה עובר לחתימה על הצוואה" ולפיכך, בסופו של דבר, בפרק הזמן הקובע בו התגבשו סופית הוראות הצוואה לא היתה מעורבות של המשיבה.
בית המשפט קבע, אפוא, כי לא ניתן לבסס מהתמליל של הרב ב. כי המשיבה הייתה מעורבת בעריכת צוואה.
בדומה עצם העובדה שהמשיבה הייתה נוכחת עת נחתמה הצוואה, לא נמצא בה עילה לפסילת הצוואה. שכן בעת עריכת הצוואה עצמה היא לא נכחה ונדרשה על ידי הרב שלא להיות נוכחת על פי עדותה שלא נסתרה. הוכח שנוכחותה של המשיבה הייתה בעת ביצוע הטקס ההלכתי של "קניין" לטובתה (ובכך נמשיך בהמשך הדברים).
דומה כי מעבר לנדרש הוסיף בית המשפט ודחה את טענת המערער לקבלת העולה מהתמליל בשל הטעמים החריגים לעדות שמועה דוגמת "רס גסטה" והחריג בדבר "אמירת נפטר בניגוד לאינטרס ממוני שלו", זאת אחר שלא נמצא כי יש בתמליל עניין שיכול ללמד על השתתפות בעריכת הצוואה מצד המשיבה.
סוף דבר, התנגדות המערער לצוואת 2017 נדחתה, צוואה זו קוימה והוא חויב בהוצאות משפט בסך של 30,000 ₪.
תמצית טענות המערער
-
המערער הקדים והבהיר כי טענותיו בערעור הן אך ורק בעניין קביעת בית משפט קמא כי לא הוכח שהמשיבה השתתפה בעריכת הצוואה באופן הפוסל אותה ואין הוא מערער על קביעת בית המשפט באשר להעדר השפעה בלתי הוגנת מצד המשיבה.
-
לטענת המערער בית המשפט קמא התעלם מראיות המצביעות על מעורבות המשיבה בעריכת צוואת בעלה המנוח. כך אישרה המשיבה בעדותה כי היא ביקשה צוואה חדשה בה יושמט הצורך שלה בהחזר ההלוואה וכי לא הייתה מעוניינת שיכתב כי יש לתת לבת המנוח 100 ₪. כך המנוחה נכחה עם המנוח בעת פגישותיו עם הרב עורך הצוואה קודם עריכתה ואף בעת חתימת הצוואה על ידי העדים. כמו כן תוכן הצוואה מלמד על מעורבות המשיבה, שכן היא מעניקה למשיבה את זכויות המנוח בבית כ"מתנה גמורה" וכן את כל רכוש המנוח, כאשר בצוואה קודמת – צוואת 2010 – ציווה המנוח את הבית לנכדו, המערער, בתנאי שלא יימכר לעולם, והעניק למשיבה רק זכות מגורים בו לכל ימי חייה. לטענת המערער, הצוואה מנשלת את צאצאי המנוח בצורה "מכוערת ומעליבה" והיא אף נוגדת את מסורת העדה התימנית, לפיה הנחלה צריכה להישאר במשפחת האב המוריש.
-
בית משפט קמא שגה בפרשנות תמליל עדות הרב ב. ז"ל, ובסברתו כי אפשר שדבריו המוקלטים בשיחה שנערכה עמו מתייחסים לצוואת 2015 ולא לצוואת 2017. לטענת המערער התמליל מתייחס בבירור לצוואת 2017 ומחזק את מעורבותה של המשיבה בעריכת צוואה זו. כך שגה בית משפט קמא בכך שלא נתן משקל ראוי לעדותו של הרב כ"הודאת בעל דין" שכן דבריו של הרב עמדו בניגוד לאינטרס הממוני שלו, בכך שנמצא כי ערך צוואה שבקשת פסילתה מעידה על פגם בעבודתו.
תמצית טענות המשיבה
-
לא נפל כל פגם בפסק דינו של בית המשפט. עיקר הערעור הוא על קביעות עובדתיות של בית משפט קמא הנוגעות למעורבות בעריכת צוואה. לעניין זה נפסק כי ערכאת הערעור לא תתערב על דרך הכלל בקביעת הערכאה הדיונית אלא אם כן נפלה בה טעות בולטת מה שאין כן בנדון.
-
ספק אם ניתן לדבר על מעורבות בעריכת צוואה כאשר מדובר בבני זוג החיים יחדיו ואחד מהם מצווה למשנהו. מכל מקום, כפי שהוכח המשיבה לא נכחה בשיחות הרב עם המנוח לצורך עריכת הצוואה והוצאה מהחדר בעת השיחה עמו על מנת לעמוד על רצונו. הוכח כי נוכחותה הייתה בעת החתימה על הצוואה בלבד שכן הרב חפץ לערוך אף קנין שכן על פי הדין העברי הצוואה היא בדרך של הקניית מתנה שעה אחת קודם למיתה וכך בוצע "טקס" הקניין באופן המגלם את הדין העברי ומשלבו עם הדין האזרחי. לא נטען על ידי המערער לפגמים בצורת הצוואה. העובדה שהמשיבה הייתה מעוניינת שהמנוח יוותר לה על הלוואה שנתן בעבר אין בה כדי ללמד על מעורבותה בעריכת הצוואה, אלא על כך שכבת זוגו היא שיכנעה אותו לראות בהלוואה כמתנה שאין הוא עומד על החזרתה, ומתוך שכך, ציין זאת בצוואה על מנת שלא תהא על כך מחלוקת לאחר פטירתו. הוכח שלא הייתה כל השפעה בלתי הוגנת של המשיבה על המנוח, הדבר נשלל על ידי בית משפט קמא ואף המערער אינו משיג על כך. ממילא אין פסול בכך שבן זוג משכנע את בן זוגו בדרך הוגנת לוותר לו על חיוב כספי. הגיונה של הצוואה ברור, היא נערכה לאחר שהצדדים כבר היו נשואים זמן ניכר וממילא המנוח היה מעוניין כי בית המגורים בו התגוררו יעבור למשיבה – אשתו – ולא לקרוביו האחרים שלא הרבו לבקרו.
*****
-
אחר שעיינו בטענות הצדדים בכתב ובע"פ שוכנענו כי דין הערעור להידחות. כאמור, הסוגיה היחידה העומדת לערעור היא, האם הוכח כי בנסיבות העניין התקיימה מעורבות של המשיבה בעריכת צוואת המנוח הפוסלת אותה. סוגיה זו היא סוגיה עובדתית בעיקרה ומעת ששוכנעה הערכאה הדיונית כי לא התקיימה מעורבות שכזו לא תתערב בכך על דרך הכלל ערכאת הערעור, אלא אם כן תמצא טעות חריגה בהתרשמותו זו של בית המשפט (ראו כדוגמה – ע"א 3601-96 עמית בראשי נ' עזבון זלמן בראשי ז"ל (1998); ע"א 38817-02-25 יוסף שחור נ' עמותת תלמוד תורה הכללי והישיבה הגדולה עץ החיים (2025); בע"מ 24905-04-25 פלוני נ' פלוני (2025)), ובנדון דידן לא מצאנו כי כך הם בפני הדברים. להלן נתחיל בפירוט עיקרו של דין ולאחר מכן נשליך הדין על הנדון.
מעורבות בעריכת צוואה - עיקרו של דין
-
הוראת סע' 35 לחוק הירושה התשכ"ה – 1965 מורה -
"הוראת צוואה, פרט לצוואה בעל-פה, המזכה את מי שערך אותה או היה עד לעשייתה או לקח באופן אחר חלק בעריכתה, והוראת צוואה המזכה בן-זוגו של אחד מאלה – בטלה".
הדרישה לפסילת צוואה בשל מעורבות פסולה נועדה להבטיח את חופש הרצון של המצווה ואת טוהר הליך עריכת הצוואה. סעיף 35 נועד למנוע מצב בו הזוכה מעורב באופן מהותי בעריכת הצוואה המיטיבה עמו. ההלכה קובעת כי נדרשת מעורבות פעילה, ממשית ואינסטרומנטלית בעריכת הצוואה, ומעת שזו הוכחה הרי שמתקיימת ללא כל אפשרות ערעור – השפעה בלתי הוגנת (ע"א 433/77 הררי נ. הררי (1979); ע"א 148/96 בקשי נ. סלמן (1999); בע"מ 6349/08 פלוני נ. פלוני (2009). מתוך ש"תוצאה זו קשה היא, שכן היא שוללת כל שיקול-דעת ליתן תוקף לצוואה, מקום שהנסיבות מעידות על כך כי אף שהנהנה נטל חלק בעריכת הצוואה, הוא לא השפיע השפעה שלא כדין על המצווה" (ע"א 160/80 בנדל נ' בנדל (1981) וראו גם – ע"א 389/85 מרכוס נ' היועהמ"ש (1986); ש. שילה, פירוש לחוק הירושה, כרך א', תשנ"ב, עמ' 307), נקבע בפסיקה "תבלין" להקהות עוקצה של הוראה זו וזאת במתן פרשנות מצמצמת ודווקנית למושג "המעורבות" בעריכת הצוואה". גישתו של בית-משפט זה, אשר בשורה ארוכה של פסקי-דין קבע, כי "אין לתת להוראת סעיף 35 פירוש מרחיב, ויש אף לפרשו על דרך הצמצום" (וכן ראו ע"א 529/69 רוזנהויזר נ' כהן ( 1970) ; ע"א 5869/03 חרמון נ' גולוב ( 2004 ) וכלשונו של המלומד שילה בספרו הנזכר "לא היה מנוס מלתת לסעיף פירוש מצומצם ככל האפשר" (שם, עמ' 308).
מתוך שכך נקבע, כדוגמה, כי על מנת לפסול את הצוואה יש צורך שהמעורבות תהיה בחלק המהותי של פעולת עריכת הצוואה ובעלת קשר סיבתי להוראה המזכה את הנהנה (ע"א 707/76 צארום נ' גורן (1978)). עוד נקבע כי על הזוכה ליטול חלק בעריכת הצוואה כאשר המבחן מתמקד במהות ובטיב העוצמה של מעשיו בתהליך הכנת המסמך המשפטי. העריכה היא הפעולה הלשונית של הכנת המסמך, יצירתו מבחינת התוכן או הצורה, ובפרט ניסוחו המילולי והלשוני (ע"א 99/86 זיידה נ' זיידה (1986); ת"ע (חי) 1220/00 ש.ל. נ' ע.ח (2001)). נקבע כי שיחות מקדימות אינן מהוות חלק מעריכת צוואה, וכן נוכחות של הנהנה בעת חתימתה של הצוואה אין בה בהכרח כדי לפוסלה (ע"א 6496/98 בוטו נ' בוטו (2000)). כך גם נקבע כי העובדה שהנהנה הדפיס את מילות ההקדמה של הצוואה להבדיל מהוראותיה התוכניות אין בה כדי להביא לפסלות הצוואה (ע"א 196/85 רוזנפלד נ' סלנט (1985)). בדומה, אין בעובדה שנהנה הזמין את עורך הדין עורך הצוואה לעורכה ומסר לו את הוראות המצווה על מנת לפסול הצוואה ((ע"א 760/86 רוזן שולמן (1987); ע"א 2500/93 שטיינר נ' המפעל לעזרה הדדית (1994).
ועוד חשוב לענייננו – הובהר בפסיקה כי הביטוי "לקח חלק בעריכת צוואה" הוא גמיש ותוכנו נקבע על פי נסיבות המקרה, כאשר המבחן הוא מבחן השכל הישר (עניין בנדל הנ"ל; ע"א 1099/90 שרוני נ' שרוני (1991); ע"א 1079/92 גדליה נ' דאלי (1993)).
עוד הובהר בפסיקה כי נוכחות הנהנה במקום עריכת הצוואה, או קריאתה בנוכחותו, כשלעצמן, אינן עולות כדי מעורבות אלא אם הן מלוות בפעולה אקטיבית נוספת (עניין בוטו הנ"ל; ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר (1973); עמ"ש (מחוזי מרכז) 60984-12-16 פלונית נ' אלמוני (2018) והפסיקה הרבה המובאת שם בסע' 35 לפסק דינו של כב' הש' ויצמן).
כללו של דבר, ההוראה לפיה תיפסל צוואה על בסיס החלופה השלישית האמורה בסעיף 35 לחוק, היינו שהזוכה בה "לקח באופן אחר חלק בעריכתה" – תפורש בצמצום ובדווקנות, ותישמר לאותם המקרים בהם מדובר במעורבות בולטת ומהותית. על אחת כמה וכמה הדברים אמורים מקום בו נסיבות העניין מלמדות שאין מדובר בהשפעה בלתי הוגנת.
ומן הדין לנדון
-
בנדון דנן לא נסתרה התרשמותו וקביעתו של בית משפט קמא כי המשיבה לא הייתה מעורבת בעריכת הצוואה כמשמעותו של ביטוי זה בפסיקה. נבהיר - המשיבה הייתה אשתו השלישית של המנוח, אשר עבר ארועים רבים בחייו – התגרש מאשתו הראשונה, התאלמן מן השנייה ונדרש לספוד את בנו מאשתו השנייה שנהרג בנסיבות טרגיות. מתוך שכך הוא ערך צוואות רבות אשר השינויים בחייו הכתיבו למעשה את תוכנן. אף בנדון הוכח כי אחר שנישא המנוח למשיבה הוא ערך מספר צוואות המשנות תוכנן של צוואות קודמות. כך בשנת 2010, סמוך לאחר נישואיו למשיבה בשנת 2008, ערך המנוח צוואה המאפשרת למשיבה להתגורר בביתו למותר ימיה (אותו ירש למעשה מאשתו השנייה). עם התחזקות והתבססות קשר הנישואין ערך המנוח צוואה בנוספת בשנת 2015 המעניקה למשיבה מחצית מן הדירה ככל שתשיב לו מחצית מהלוואה כספית שנתן לביתה. וכהמשך טבעי נוכח קביעות הקשר ביניהם מצא לנכון בצוואתו האחרונה, שנערכה שנתיים לאחר מכן בשנת 2017, הוסיף ונתן לה את כלל זכויותיו בבית וכן ויתר לה על החזר ההלוואה.
-
אכן, לא ניתן לשלול כי צוואתו האחרונה של המנוח משנת 2017 נערכה בהשפעת המשיבה – אשתו, אך זוהי בגדר השפעה מותרת בין בני זוג כפי שקבע בית משפט קמא, והמערער אף הדגיש לפנינו כי אינו מערער כלל ועיקר על קביעה זו. מעת שכך, אין זה מן הנמנע שבן זוג יאמר לבן זוגו ראוי שתוותר לי על הלוואה שנתת לי בשלב מוקדם יותר של מערכת היחסים בינינו נוכח שנות נישואינו והטיפול המטיב שאני מטפל בך – דומה שכך היה אף בדנן. המנוח ואשתו המשיבה, כבני זוג, אף פעלו יחדיו למימוש כתיבת הצוואה ועריכתה על ידי זה המיומן בכך. בתחילה פנו בעניין זה לרב צ. ולאחר שזה אמר שאינו עוסק בכך מטעמים כאלה ואחרים פנו לרב ב. ז"ל. עצם העובדה שהמשיבה ליוותה את המנוח לביתו של הרב אין בה כדי ללמד, בהכרח, כפי שהובהר בפסיקה הרבה שלעיל הבאנו אך ורק טיפה בים ממקורותיה, על פעולת עריכת הצוואה מצידה של המשיבה. בית משפט קמא שוכנע מעדותה של המשיבה, שלא נסתרה, כי הרב ב. ז"ל דיבר בכל עת עם המנוח באופן פרטני ודיסקרטי בחדר ביתו מבלי שאיפשר למשיבה להיכנס וכאשר שמע במדויק את רצונו של המנוח. אם כן, נוסח הצוואה ועיקריה נמסרו לרב על ידי המנוח עצמו, לא על ידי שליח ולא על ידי מיופה כוח ובאופן קונקרטי לא על ידי המשיבה. אפשר שכאשר דיבר הרב עם שני בני הזוג יכול היה ללמוד גם על רצונה של המשיבה אולם ברי אף מתוך התמליל שהובא על ידי המערער, אשר בית משפט קמא נתן לו משקל מועט, בהעדר אפשרות לחקור את הרב ונוכח החוסרים הבולטים בתמליל עצמו (חסרה פתיחת ההקלטה וההקשר, יש קטעים לא מובנים, לחישות באמצע וכיו"ב), כי הרב בחן את רצונו של המנוח עצמו ומתוך דברי המנוח כתב את אשר כתב עת ערך את הצוואה. הרב הוא זה שהוסיף אף אלמנטים דתיים כאלה ואחרים לצוואה, אלמנטים שבוודאי המשיבה לא הייתה אמונה עליהם - דוגמת ההקניה של רכוש המנוח למשיבה שעה קודם פטירתו – פרקטיקה הנדרשת על פי המשפט העברי, וכלשון הצוואה –
"כל מה שאני נותן לזוכים עפ"י שטר זה הנני נותן במתנה גמורה ושלימה מהיום ועד שעה אחת קודם פטירתי, על מנת שלא אחזור בי עד אז אלא ע"י צוואה, או שטר ביטול אחר כנ"ל בסעיף א" (סע' ב' לצוואת 2017)
כך גם מתן 100 ₪ לבתו של המנוח - ד. מובהר מעדות המשיבה שפעולה זו נעשתה לפי עצתו של הרב עצמו אחר שהבין מהמנוח ואשתו כי אין בכוונתו לתת דבר לבתו כיוון שאינה מבקרת אותו. מכל מקום, אין פה דרישה של המשיבה לקביעת נוסח מסויים אלא הדברים עלו מתוך רצונו של המנוח, אשר מטבע הדברים המשיבה הייתה מודעת להם, וניסוחו של הרב את רצון המנוח לנוסח הצוואה. העובדה שהייתה הסכמה בין המשיבה למנוח על תוכן הצוואה, אין בה כשלעצמה כדי להכתיר את המשיבה כנוטלת חלק בעריכתה. הדברים אינם שונים ממקרה בו מוסר אדם לעורך הצוואה פתק המכיל את הנחיות המצווה, ואין בכך כדי להגדירו כמי שנוטל חלק בעריכת צוואה, כפי שהובהר בפסיקה המובאת לעיל.
-
מעבר לעובדה שנקבע כי התמליל אינו יכול לשמש ראיה בעלת משקל בנדון, הרי שעיון בו מלמד כי לא ניתן לקבוע מסקנות עובדתיות ברורות מתוכנו, העובדה שהרב נוקט ביחס לצוואה פעם בלשון יחיד – המכוונת למנוח – ופעם בלשון רבים, אין בה ללמד בהכרח כי זה מה שהוכתב לו על ידי המשיבה, ואף עולה היפוכם של דברים, הדגש העולה מדבריו של הרב הוא כי הדברים נבעו מהתעקשותו ורצונו של המנוח עצמו (הדגשות שלנו) –
"אני ניסיתי לדבר איתו, ניסיתי לשכנע אותו, לא רצה. אז עשיתי...."
וכן –
"שהיא היתה, הלוותה לו. אחרי כמה חודשים בא אמר אני מוותר על זה ו... בסדר, מה אני"
ובהמשך: "לא, הוא אמר אני רוצה ככה, זהו".
כך, הציטוט האחרון הבא לקראת סיום התמליל בא במענה לכך שהרב נשאל על ידי הנוכחים "הרגשת שהוא היה לחוץ?" ועל כך השיב: "לא, הוא אמר אני רוצה ככה, זהו." (עמ' 13). היינו קיימת התייחסות מפורשת לכך שהתוכן של הצוואה הוא פרי רצונו החופשי של המנוח.
אכן לעיתים מערב הרב בלשונו בין יחיד לרבים אולם לא ברורה כוונתו עד תום בהינתן שאין חולק שהמשיבה ליוותה את המנוח לבית הרב בעת פגישתו עימו (אך טוענת כאמור שלא נכחה עת שוחחו השניים על עצם ניסוח הצוואה). מעבר לאמור, יש לציין את נוהגם של רבנים לאחוז בלשון רבים בפנייה לאדם פלוני, מתוך לשון של כבוד. כך לא ישאֵל אדם – "מה שלומך?" אלא "מה שלומכם?" הדבר מכונה בלטינית Pluralis Majestatis (היינו - ריבוי מלכותי) ונוהג בקרב חלק מהציבור חרדי (יש הנוהגים מצד הנימוס לפנות בגוף שלישי תחת גוף ראשון).
-
לא הובאה כל ראייה לכך שהמשיבה הייתה נוכחת ומעורבת בעת עריכת הצוואה זולת לכך שנכחה בעת החתימה על הצוואה, שכן הרב רצה כי תהיה נוכחת בעת ביצוע הקניין הנדרש כחלק מהקנית "המתנה שעה לפני מיתה" וכדברי הרא"ש (שו"ת הרא"ש כלל ע"ד סימן ד) -
"ואם לא ירצה ליתן לה הגוף מעכשיו יתן לה מעכשיו ושעה א' קודם למיתתו שתחול המתנה שעה אחת קודם למיתתו ר"ל (=רוצה לומר) שמעכשיו תחול המתנה אם לא יחזור בו כל ימיו נמצא שאין המתנה מוחלטת בידה עד שעה אחת קודם למיתתו"
בפן ההלכתי מעשה הקניין (למשל קניין סודר) יוצר התחייבות משפטית כבר ברגע עריכת הצוואה. הדבר נותן למסמך תוקף מיידי קנייני ומונע טענה שמדובר בהבטחה סתמית (וראו לענייין זה – שולחן ערוך, חושן משפט, הלכות מתנה, סימן רנ"ז).
מכל מקום עצם נוכחותה של המשיבה בעת חתימת הצוואה, כאמור, אינה מהווה נטילת חלק בעריכתה אף שיכול היה להיות בה סממן או ראיה להשפעה בלתי הוגנת (עניין אשר נשלל בנדון ואין ערעור בעניינו), כפי שצויין , כדוגמה בעניין ע"א 576/72 שפיר נ' שפיר (1973).
"ייתכן שנוכחות הנהנה יכולה להוות אחת הנסיבות שיש להביא בחשבון בבירור טענת השפעה בלתי-הוגנת, אבל יש להבדיל הבדלה גמורה בין נהנה המשפיע השפעה בלתי-הוגנת לבין אדם הנכנס לגדר סעיף 35 - שבנוגע אליו קבע המחוקק מה שקבע, ולא נגזור גזירה נוספת על זו של המחוקק. ידוע כי מעשים של יום-יום הם שבעל ואשה עורכים צוואות האחד לטובת השני ובאים שניהם לעורך-דין, או שאחד בא תחילה ומוסר לעורך-הדין על החלטתם או שואל לעצתו של עורך-הדין בדבר עריכת הצוואה, אך פעולות כאלה אינן נכנסות לגדרה של עריכת הצוואה או לקיחת חלק בעריכתה, ולפי דעתי, פעולת העריכה איננה מתחילה כל עוד לא ניגש עורך-הדין לפעולת ניסוח הצוואה"
בעניין שפיר הנ"ל אחז כב' הש' ח. כהן במשמעות הפורמלית של עריכת צוואה, היינו ניסוחה הטכני, ועניין זה בוודאי לא נעשה על ידי המשיבה אלא על ידי הרב, שיצק לתבנית הלכתית ואזרחית משולבת את רצון המנוח כפי ששמע אותו מפיו בחדרו ביחידות, וכך כתב כב' הש' כהן –
"עריכה כמשמעותה בסעיף 35, אינה אלא הכנתו הטכנית של המסמך ובפרט ניסוחה המילולי של לשונו, על מנת שהמצווה יוכל לעשותו לצוואתו."
-
דומה אפוא כי בכך תם מסע קצר זה. עסקינן בזוג אוהב, כאשר המנוח להוריש נכסיו לאשתו השלישית לה היה נשוי מזה כעשר שנים והיא דאגה לרווחתו. כזוג אוהב הגיעו שניהם אל הרב והמנוח הביא לפניו את רצונו לעריכת הצוואה, הרב נכנס עם המנוח ביחידות לחדרו ורק אחר שווידא מה רצונו ערך את הצוואה. הרב היה מופקד גם על עריכתה הלשונית של הצוואה, גם על ניסוח תוכנה בהתאם לרצון המנוח וגם על ציוות העדים לצוואה. אך מובן כי למשיבה היו רצונותיה שלה ובוודאי שוחחה עם המנוח על תוכן צוואתו – אך מכאן ועד לקיחת חלק בעריכתה יש עוד כברת דרך לעבור וזו לא נחצתה, או למצער לא הוכחה, כך אומרת אבן הבוחן של השכל הישר כדרישת פסק הדין בעניין בנדל ופסקי דין אחרים שהבאנו לעיל.
-
סוף דבר - הערעור נדחה .
המערער ישא בהוצאות המשיבה 4 בסך 15,000 ₪ .
הערובה שהופקדה על ידי המערער בקופת בית המשפט תועבר אל המשיבה באמצעות בא כוחה.
ניתן לפרסום ללא פרטי הצדדים.
ניתן היום, י"א כסלו תשפ"ו, 01 דצמבר 2025, בהעדר הצדדים.