עמ"ש 3436-12-14 א' ואח' נ' ו' ואח'

1.לאחר שהוגשו סיכומי המערערים ואף מרבית סיכומי המשיבים, הוגשה לפתחנו ההודעה דנן מטעם ב"כ היועץ המשפט. לממשלה, שכותרתה "הודעה בדבר התערבות". בהודעה זו טענה ב"כ היועמ"ש כי, הגם שהודיעה לרשם הירושות שאין בכוונתה להתערב בהליכים ואף לא הייתה צד להליכים בהליך שהתנהל בבית המשפט קמא, הרי שמכוח היותה ב"כ רשם ההקדשות וכן לאור האמור בסע' 39 לחוק הנאמנות התשל"ט- 1979, עומדת לה הזכות לטעון בכל הליך הנוגע לנאמנות או שיש בו עניין לציבור.

2.לגופו של עניין טענה ב"כ היועמ"ש, כי לאחר שבחנה את הפרוטוקולים של דיוני ההוכחות בבית משפט קמא, היא סבורה כי שגה בית המשפט בהכרעתו. לעמדתה, הוכח כי רצון המשיב 1 (להלן: "המנוח") היה לייעד את כספיו לטובת המושב בו התגורר במסגרת הנצחתו והנצחת אשתו המנוחה. היא הוסיפה וטענה, כי מהמצוי בתיק עולה שהמערערים אף החלו לפעול בהתאם לרצון זה של המנוח. לטענת ב"ב היועמ"ש, מהראיות שהובאו ניתן להסיק כי המנוח אכן יצר נאמנות בחייו. לעניין זה הוסיפה וטענה כי בית המשפט קמא פעל בחוסר סמכות, עת דן בשאלת קיומה של הנאמנות. זאת, מקום שהסמכות בשאלה זו נתונה בית המשפט המחוזי בלבד. עוד טענה ב"כ היועמ"ש, כי לעמדתה שגה בית המשפט קמא, עת קבע כי אין לקיים את הצוואה מחמת השפעה בלתי הוגנת. לסיכום, ביקשה ב"כ היועמ"ש לפעול כדי לקיים את רצונו של המנוח ולקבוע כי הקים נאמנות בחייו, כאשר המערערים הינם הנאמנים.

3. לאחר שבחנו לעמוק את הודעת ב"כ היועמ"ש מצאנו כי אין מקום לקבלה ודינה להידחות, אף ללא צורך בקבלת תגובת הצדדים.

4. כאמור, במסגרת הודעה זו טענה ב"כ היועמ"ש כי הגם שלא הייתה צד להליך שהתנהל בבית משפט, הרי שלטעמה שגה בית המשפט קמא בקביעותיו העובדתיות. לעניין זה הודיעה בתחילת ההודעה:

"ב"כ היועמ"ש לא נטלה חלק בדיונים שהתנהלו בבית המשפט לענייני משפחה ואולם עיינה בפרוטוקולים של דיוני ההוכחות. עפ"י התרשמותה של הח"מ הובאו ראיות רבות שהמנוח, א' ו' ז"ל, הביע באופן מפורש רצון לייעד את הכספים שבחשבון הבנק שלו בל"ל בטבריה לטובת..".

בהמשך הודעתה, הביעה ב"כ היועמ"ש שוב ושוב את עמדתה לפיה נפלו שגיאות בקביעותיו העובדתיות של בית המשפט קמא. כך לדוג' טענה לעניין עדויות המערערים:

"התמונה הברורה העולה מעדויות אלה הינה כי המנוח התכוון להנציח את זכרו וזכר רעייתו.."

ובהמשך:

"עם זאת, אין ספק ביחס לכוונת המנוח שכן לא זו בלבד שהמנוח דאג להזכיר בצוואתו כי הורה למערערים 2,3 כיצד עליהם לנהוג בכספים שבחשבון: דברי המנוח (הובאו מפי עדים שנזכרו בס' 3 לעיל בטאו כוונה זו) וכן המערערים 2,3 אישרו בעדויותיהם מה היה עליהם לעשות עם הכספים שבחשבון. צירוף כל אלה יוצר תמונה מלאה והבנה מלאה ביחס למנוח וכוונתו".