פס"ד בערעור על ביטול מינוי בן ממשיך

לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' השופטת מירה רום פלאי),מיום 29.4.25 שניתן בשלושה תיקים שאוחדו – תמ"ש 20215-10-23, תמ"ש 14427-12-23 ותמ"ש 18933-12-23 (להלן "פסק הדין").

פסק הדין עסק והכריע בשאלת מינויו של המערער כבן ממשיך במשק הוריו המנוחים במושב א' (להלן "המשק") וקבע כי מינויו בשנת 1983 על ידי הוריו בטל ומבוטל, וכי בעלי הזכויות במשק יהיו יורשי המנוחה בהתאם להנחיות צוואתה מיום 14.3.21. כתוצאה מכך נדחו טענות המערער בכלל התיקים שאוחדו: תביעתו לסעד הצהרתי לפיו הוא זכאי להירשם כבעל זכויות במשק וכן תביעתו לפינוי וסילוק ידם של אחיו (המשיבים) מהמשק.

מדובר בפסק דין שני שניתן על ידי בית משפט קמא בסוגיה הנדונה, לאחר שפסק דין קודם מיום 14.7.22, אשר הגיע לתוצאה דומה (תמ"ש 25044-11-18, להלן "ההליך הקודם") בוטל על ידי בית משפט זה בהסכמת הצדדים מיום 5.7.23 (עמ"ש 66906-08-22).

התביעה בהליך הקודם הוגשה על ידי אמם המנוחה של הצדדים, ובה עתרה לביטול מינויו של בנה המערער כבן ממשיך. למרבה הצער הלכה האם לבית עולמה במהלך ניהול ההליך הקודם בטרם ניתן פסק הדין. מטעם זה ביטל בית משפט זה בהסכמת הצדדים את פסק הדין הקודם, על מנת שיידון מחדש ויינתן לכלל היורשים יומם בבית המשפט. בית משפט קמא אכן דן מחדש בתיק, תוך שניתנה לצדדים האפשרות להגיש ראיות נוספות ולטעון את מלוא טענותיהם, ולבסוף נתן את הכרעתו נושא ערעור זה.

בתמצית, קבע בית משפט קמא, כי המסקנות שנקבעו בפסק הדין בהליך הקודם לא נסתרו ואף התחזקו, זאת בהסתמך, בין היתר, על הממצאים והנימוקים הבאים: הוכח כי מינוי המערער כבן ממשיך בוצע לצורך ספציפי – על מנת לאפשר למערער לקבל הלוואת משכנתא לבניית בית במשק ולא לשם הקניית מלוא הזכויות במשק (בעניין זה קיבל בית משפט קמא, בין היתר, את עדותה של האם המנוחה כפי שנשמעה לפניו בהליך הקודם); לא נסתרה חוות דעת המומחה להשוואת כתבי יד, אשר קבע כי חתימת המערער על מסמך המינוי זויפה והמערער אף לא עתר לחקירת המומחה; שני הסכמים משפחתיים שנחתמו בשנים 1996 ו-2008 על ידי ההורים והאחים, ובכללם המערער, המלמדים כי הכוונה וההבנה המשפחתית היו לחלק את הזכויות במשק בין כלל האחים, וכי המערער לא אמור לזכות במלוא הזכויות במשק אלא לבנות בו בית בלבד; בית המשפט מצא את עדותו של המערער בלתי מהימנה לנוכח הסתירות הרבות שעלו ממנה וגרסאותיו ששונו שוב ושוב; נמצא שהמערער נהג כלפי הוריו ואחיו באופן מחפיר ומבזה, בין היתר בכך שפעל להשתלט על המשק לאחר פטירת אביו המנוח, הדיר את המנוחה וביזה אותה, סירב לקיים את ההסכמות המשפחתיות ונקט בכוחניות, עניין שמאפשר למנוחה לחזור בה מהתחייבותה לתת מתנה, גם אם יינתן כי הייתה כוונה ראשונית כי המערער ישמש כ"בן ממשיך" לכל דבר ועניין, דבר, שכאמור, בית משפט קמא שלל.

בית משפט קמא נסמך, בין השאר, על עמדת רשות מקרקעי ישראל אשר הוגשה לתיק, לפיה מינויו של המערער כבן ממשיך לא אושרה כנדרש בספרי הרשות ועל כן אין תוקף למינוי. משכך, מינויו של המערער כבן ממשיך אינו עולה כדי מתנה גמורה, אלא לכל היותר מהווה התחייבות לתת מתנה, המצדיקה בנסיבות המתוארות חזרה ממנה – כפי שבפועל נהגה האם בהגישה את תביעתה בהליך הקודם. אולם, לאמיתו של דבר אין מדובר לא במתנה ואף לא בהתחייבות לתת מתנה, אלא בהסכם למראית עין בלבד, שנעשה אך ורק לצורך בניית בית וקבלת משכנתא ולא במטרה להעניק זכויות בן ממשיך למערער.

חרף המסקנות אליהן הגיע, קבע בית משפט קמא לפנים משורת הדין, כי המערער יהיה זכאי לנקוט, על חשבונו ואחריותו, בפעולות הנדרשות על מנת 'להפריד' את הבית בו הוא מתגורר מיתרת המשק, בהתאם לצוואת המנוחה, בתוך 90 יום ממועד פסק הדין (בצוואה נקבע פרק זמן של 24 חודשים ממועד מתן צו הקיום).