פס"ד בנוגע לסכסוך רכושי על דירה בין בני זוג לשעבר

השופטת אספרנצה אלון:

1. לפנינו ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בקריות (כבוד השופט ניר זיתוני) מיום 19.05.2025 בתלה"מ 12398-12-20 (תביעה לפירוק שיתוף ופסק דין הצהרתי) ובתלה"מ 63818-04-25 (תביעה לאיזון משאבים) (להלן: "בית המשפט קמא"), בגדרו קבע כי לא עלה בידי המערערת (התובעת שם) להוכיח "דבר מה נוסף" מעבר לתקופת החיים המשותפים, שבכוחו להקנות לה זכויות בבית המגורים, וכן על כך שאימץ את קביעות המומחה ביחס לאיזון הזכויות והורה על איזון ב"פדיון מוקדם" על פני "איזון נדחה" (להלן: "פסק הדין קמא").

    

   רקע ופסק דינו של בית משפט קמא בתביעה לפירוק שיתוף ולמתן פסק דין הצהרתי

2. עסקינן בבני זוג לשעבר, נוצרים, שנישאו זה לזו ביום 00.00.1985 והתגרשו ביום 00.00.2022. מנישואיהם נולדו להם שלושה ילדים, כולם בגירים. למען הנוחות תיקרא המערערת "האישה" והמשיב ייקרא "האיש".

3. הבית, מושא המחלוקת, הוא חלק מתוך מבנה הבנוי ב..., בשטח של חצי דונם (1/24 חלקים) בחלקה 00 גוש 00000. המבנה מורכב משתי קומות. קומת הקרקע היא מושא הדיון. הקומה העליונה שייכת, אליבא כל הצדדים, לבן של בני הזוג ד' ולאשתו, והיא איננה חלק מהדיון.

4. כעולה מתוך פסק הדין ומחוות דעת מומחה בית משפט, הבית במקור הוא מבנה ישן בשטח של כ-100 מ"ר, אשר היה בבעלות אביו של האיש (להלן: "הבית המקורי"), אליו עברו בני הזוג להתגורר סמוך לאחר נישואיהם. במהלך נישואיהם בוצעו בבית המקורי עבודות שיפוץ שונות, ובכלל זה שופצו חדרי הרחצה, הוחלפו הדלתות והחלונות וכן חופה באבן חלק מקירות הפנים. במהלך שנת 2010 הועבר הבית במתנה לאיש על ידי אביו (מתנה שהושלמה ברישום בשנת 2013) ונבנתה יחידה נוספת בשטח כולל של כ-62 מ"ר (תוספת בשטח של 52.9 מ"ר וממ"ד בשטח של כ-9 מ"ר). הבית מחולק לשתי יחידות דיור: האחת בשטח של כ-100 מ"ר בה התגוררו האיש והאישה במשך כ-27 שנים ובה גידלו את ילדיהם, והשניה, שהוקמה בשנת 2013 בשטח של כ-62 מ"ר, ויועדה לבנם פ', שהינו נכה, שבשלב מסויים עזב את היחידה, ובה התגוררה בשנים האחרונות לנישואין האישה. לכל יחידת דיור כניסה נפרדת אך יש ביניהן דלת מקשרת. החיבור לחשמל לשתי היחידות הוא אחד והוא מהבית המקורי (הבית המקורי ותוספת הבניה יקראו להלן: "הבית").

5. פסק הדין קמא, העוסק בתביעה בעניין הבית, משתרע על פני 31 עמודים. בית משפט קמא מונה את טענות הצדדים, סוקר את הדין והפסיקה, בוחן את התשתית הראייתית ואת מסקנותיו מהתנהלות הצדדים ומגיע למסקנה כדלקמן:

   "מכאן, על יסוד כל המפורט לעיל, בשים לב לגילו של האיש במועד הנפקת היתר הבנייה כשהיה בן 16 ובשים לב לכך שלא עלה בידי האישה להוכיח כי היא השתתפה בהוצאות ובעלויות בניית הבית ואף לא הוכיחה כי היא השתתפה בהשבחות משמעותיות בנכס, המסקנה המתבקשת היא לא עלה בידי האישה להוכיח דבר נוסף מעבר לתקופת החיים המשותפים שבכוחו להקנות לה זכויות בנכס חיצוני. על כן, דין עתירתה להידחות" (ס' 58 לפסק דין קמא).

6. בית המשפט קמא ביסס מסקנתו זו על התשתית הראייתית הבאה:

   היתר הבנייה משנת 1979 ניתן על שם האיש, וגם היתר הבנייה הנוסף משנת 2013 (ס' 28 לפסק הדין קמא);  הזכויות בנכס נרשמו על שם האיש ביום 6.10.2013, על בסיס הסכם מתנה משנת 2010 ללא תמורה בינו לבין אביו, כאשר בהסכם אין כל אזכור להעברת זכויות לאישה, ואף לא ברמז (ס' 29 לפסק הדין קמא); רישום הזכויות על שם האיש הסתיים בשנת 2013, כך שלדברי בית משפט קמא עמדה לאישה תקופה של שלוש שנים לפעול להבטחת זכויותיה (ס' 30 לפסק הדין קמא); האישה אינה צד להסכם השיתוף בין האיש לבין הבן ד', ושמה אינו מופיע בהיתר הבנייה משנת 2013 (ס' 31 לפסק הדין קמא); האישה לא פעלה להכללת שמה בהיתר הבנייה או בבקשה להיתר בבניית הקומה הראשונה עבור הבן ד' (ס' 32 לפסק הדין קמא); בתחילת הנישואין היו הזכויות בנכס רשומות על שם אביו של האיש, ובהמשך נרשמו על שם האיש בלבד (ס' 33 לפסק הדין קמא);

   האישה הצהירה כי הכירה את האיש בשנת 1983, בהיותה כבת 21 בעוד שהיתר הבנייה ניתן בשנת 1979, בהיותה כבת 15. בהתחשב בגילה של האישה באותה עת התקשה בית משפט קמא לקבל את גרסתה לפיה השתתפה במימון השלמת הבניה, בפרט כאשר טענותיה לא נתמכו במסמכים או בעדויות (ס' 34 -35 לפסק הדין קמא); האישה לא צירפה אסמכתאות, חשבוניות או קבלות ולא זימנה עדים לתמיכה בטענתה כי היא השתתפה בעלות הבנייה (ס' 36 לפסק הדין קמא); בית משפט קמא העדיף את האישור שהציג האיש מהמועצה, לפיו הבית היה ראוי למגורים עוד לפני הנישואין, על פני האישור שהציגה האישה, אשר נכתב בכתב יד וקבע כי הבית היה ראוי למגורים עוד בטרם נישואי הצדדים (ס' 37 - 38 לפסק הדין קמא);

   בית משפט קמא קבע, כי האישה לא עמדה בנטל ההוכחה כי השקיעה כספים בהשלמת בית המגורים (ס' 39 לפסק הדין קמא); גרסת האישה שלפיה מסרה לאיש את מרבית משכורתה לפני הנישואין לצורך השלמת הבניה, וכן השתתפה במימון תוספת הבניה לא הוכחה ואינה נתמכת במסמכים (ס' 40 – 42 לפסק הדין קמא);